כמה טוב לנו ביום השואה

אין ימים טובים יותר לישראל מימי השואה, עם עדיפות ליום השואה הבינלאומי הטרי והבריא, על יום השואה המקומי השחוק והסחוט.

מאז היטלר, התברר עכשיו בווארשה ובברלין, הכל היה כשורה אצלנו, עד שהגיע אחמדינג'אד, הצורר החדש, ושוב קמים עלינו לכלותינו.

כמה טוב וכמה נעים להגיע שוב לאירופה כקורבן או כבן של קורבן, ולהציג את הזווית הקורבנית המוחלטת שאין עליה עוררין, ושלכבודה כל המאזין יקוד וישתחווה. כמה טוב להגיע לשם כשאנחנו עוטים שק ואפר מטאפורי - הישר ממדינת היהודים, שבה הפועַל הרווח ביותר בשפה המדוברת והמשוּוקת הוא פ.נ.ק - מדינת היהודים המתפנקים שלנו. כאילו המוניטין של נציגינו הבכירים לימי השואה הללו יצא להם מהיותם פרושים וסגפנים, נושאי צער העולם על כתפיהם הדלות, ולא כנהנתנים מדופלמים, המתחככים יומם ולילה עם האלפיונים העליונים.

אבל חוץ מבשורת הקורבנוּת שאנחנו מפיצים ביקום, איזו עוד בשורה יוצאת מכאן? האם בעקבות אותו הוריקן נורא שפקד את העם היהודי, נעשו היהודים ונציגתם הבלעדית, ישראל – יותר טובים? יותר רחמנים? יותר רבי חסד? האם בעקבות הטרגדיה שלהם הם נעשו קשובים יותר לטרגדיות של אחרים?

או שמא מדינת היהודים, דווקא מדינת היהודים, לא הפכה לאחת הארצות האטומות ביותר עלי אדמות; מדינה המפעילה יחידות שיטור מיוחדות להתעמרות באזרחים זרים חסרי ישע; מדינה שצבאה חכם על חלשים הנתונים למרותו בשטחים כבושים; מדינה שהמופתים התרבותיים שלה הם תוכניות טלוויזיה חסרות בושה וגסות רוח; מדינה בועטת ומשמינה, שנתחי בשר על האש הם התוכן העיקרי של חגיה הלאומיים; מדינה שעלי התאנה המכסים על ערוותה המוסרית הם משלחות סיוע מנופחות, ראוותניות, חולות תקשורת, המשוגרות במהירות של טיל יריחו לכל מיני אזורי אסון על פני כדור הארץ.

אכן, אנחנו קורבנות – קורבנות של הכיעור הפושה כאן ללא מעצור.

והעובדה הזאת צועקת אלינו ביתר שאת כהד החוזר מהטרקלינים שבהם משמיעים דוברינו הנכבדים את הקינות המזוייפות שלהם.