יורים ועוזרים

ספרו של דני אורבך, "ואלקירי: ההתנגדות הגרמנית להיטלר", מביא עוד פרדוקס היסטוריוגרפי: גרמנים שהיו חלק מהממסד ושנאו יהודים, אבל לא היססו גם לעזור להם

נועם אורדןפורסם: 02.02.10 , 14:50

"אנטישמי", קבע הפילוסוף ישעיה ברלין, "הוא מי ששונא יהודים יותר מכפי שצריך". תחת הרייך השלישי לא חסרו אנשים ששנאו יהודים יותר מכפי שצריך, אבל אחד הפרדוקסים-לכאורה הוא שבאותה גרמניה חיו גרמנים אנטישמיים ולאומניים שהיו חלק מהממסד, ולא היו, למשל, משיאים את בתם ליהודי, אך בה-בעת פעלו למען היהודים ונגד אדולף היטלר.

גרמנים אלה, ששנאו יהודים "כפי שצריך" כחלק ממסורת ארוכה של אנטישמיות, תקועים להיסטוריון כמו עצם בגרון, ולא תמיד יודעים איך לנהוג בהם. האם הם גיבורים? אנטי-נאצים? או שמא סתם "נאצים לייט" שההיסטוריוגרפיה הגרמנית נזקקת להם בתור גיבורים באין תחליף טוב יותר?

שנאו יהודים ועזרו להם. האם זה אפשרי? (צילום: AP)

צפוי היה שהביקורת המקומית תגלה בעיות עיכול כשספר מהסוג הזה ייכתב סוף סוף בעברית; ההיסטוריון והעיתונאי תום שגב, למשל, שידע לבקר את היישוב היהודי שעמד מנגד הטבח הנורא באירופה בספרו "המיליון השביעי", מתנגח בספרו החדש והמצוין של דני אורבך, "ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר".

שגב כותב כנגד אורבך שהוא "מאמין במיתוס ההתנגדות הגרמני", מיתוס שלדבריו של שגב רווח בשנות ה-70 עת "נטו להתפאר בקושרים ותיארו אותם כחלק מ"תנועת התנגדות", המוכיחה כביכול שגרמנים רבים היו בעצם נגד הנאציזם" ("הארץ", 30.12.09).

הגרמנים לא יודעים כלום

אך לא כך היא; סקרים בנושא מעידים שמרבית הגרמנים לא יודעים דבר וחצי דבר על ההתנגדות הגרמנית לנאצים. כבר כמה שנים אני עוקב אחרי הספרות הנכתבת בנושא, ומצאי הספרים, בוודאי אלה המיועדים גם לקהל הרחב, נמוך ללא שיעור ביחס לכלל הספרים המתפרסמים על השואה ועל מלחמת העולם השנייה.

כבר התרגלתי לתגובות מוכרי הספרים בגרמניה שמתנצלים בפניי על כך שאין הרבה ספרים, בדרך כלל תוך הרמת כתפיים המלווה בהערה "לא הייתה כמעט התנגדות, אז אין על מה לכתוב". וכך, בין מדפים רבים של ספרים, יופיע, אם בכלל, מדור הנקרא Widerstand (התנגדות), ובו לכל היותר ארבעה ספרים. ואם כך בגרמניה, לא כל שכן בישראל.

תליינים מרצון או מבנאליות

ובכל זאת, יש כאן שאלה טורדת-מנוחה שכדאי להתייחס אליה; אנחנו כבר מכירים את המחקרים הנוגעים לעובדה המתמיהה שכל כך הרבה גרמנים הלכו אחרי היטלר. מצד אחד, התזה של חנה ארנדט על "הבנאליות של הרוע", לפיה הנאצים היו אוסף של פקידים שמילאו אחר הוראות במסגרת מערך בירוקרטי אדיר, ומצד שני התזה של דניאל גולדהגן, לפיה הנאצים מילאו את תפקידם אף בלי שקיבלו פקודות מפורשות ולכן היו "תליינים מרצון".

כך או כך, המתנגדים היו מיעוט, ופעולותיו של מיעוט במסגרת מערכת שהפעילה טרור קשה נגד מתנגדיה דורשת מענה מצד ההיסטוריון, הפסיכולוג והסוציולוג: איך זה שבכל זאת היו יחידים שפנו נגד הזרם וסיכנו את חייהם? (כמעט כל גיבורי ספרו של אורבך יגיעו לעמודיו האחרונים של הספר תלויים על חבל, או עם כדור בראש.)

סיפורו של גרדלר

התשובה לשאלה הזאת מכילה גוונים רבים של אפור. אולי הדמות המייצגת טוב מכולם את השעטנז המוזר הזה הוא ד"ר קארל פרידריך גרדלר, ממנהיגי הקושרים וראש עיריית לייפציג עד 1937. אדם לאומי, שמרן, אנטי-דמוקרט, שתמך בהיטלר בתחילת דרכו אך התפכח חיש מהר.

היו לו דעות קדומות נגד יהודים, אך מצד שני הוא ביקר בפלסטינה ותמך בציונות. באפריל 1933, כשהוכרז חרם על עסקים יהודים, נכנס בהפגנתיות לקנות בחנות יהודית. כשביקשו ממנו להסיר את פסלו של המלחין המומר פליקס מנדלסון-ברטולדי, סירב בתוקף: "זו אחת מבעיותי. הנאצים דורשים ממני להסיר את הפסל הזה. אבל ברגע שייגעו בו אתפטר מתפקידי" (ע' 43).

כשסולק הפסל בינואר 1937 אכן התפטר. הוא יצא לבריטניה באמתלה דיפלומטית והזהיר את הבריטים מפני התוקפנות הגרמנית, תוך שהוא מוסר להם מידע על רדיפת היהודים. משמיאנו להקשיב לו, יצר קשר עם חיים וייצמן.

בדיוק כמו ההיסטוריונים שלנו, ובדיוק כמו כל קורא עברי משכיל, גם לבריטים היה קשה לעכל את הדמות המשונה הזאת: הנה גרמני פטריוט, שחושב שחבל הסודטים שייך לגרמנים, ובה-בעת קורא להם למנוע את ההשתלטות הנאצית על חבל ארץ זה. תת-שר החוץ הבריטי כתב ביומנו שאי אפשר לקבל את דרישותיו כי "הן דומות מאוד לאלה המופיעות במיין קאמפף" (ע' 60).

עם השנים העמיק התיעוב שחש גרדלר כלפי היטלר, הוא התייחס אליו כאל Unmensch (לא-אדם, תואר שהתפרסם מאוחר יותר בביוגרפיה שחיבר יואכים פסט, "היטלר - דיוקנו של לא-איש"). הוא המשיך וחיבר בין הקושרים השונים, תכנן בפרוטרוט ממשלת-מעבר והתווה חוקה חדשה לגרמניה, שבמסגרתה יעוגנו זכויות היהודים, שעל היחס עליהם כתב ב-1942 "לא היתה זוועה כזאת בכל תולדות המין האנושי" (ע' 119).

כדרכם של בריתות פוליטיות, אויבים מושבעים חברו כאן יחדיו – שמרנים ימנים ושמאל מתון, אינטלקטואלים פציפיסטיים ואנשי צבא מושבעים, אתאיסטים אדוקים, נוצרים כיתתיים וקומוניסטים – הכול למען שתי מטרות: להציל את גרמניה מהטירוף שאחז בה ולשים קץ לשואה.

לצד המחתרת הזאת, ששיא פעולתה בניסיון ההתנקשות בהיטלר ב-20 ביולי 1944 על ידי הרוזן קלאוס שנק פון שטאופנברג, מתאר אורבך גם את סיפורו של מתנקש בודד, תמהוני ומכמיר-לב, גיאורג אלזר; את האופן שבו מיגרה גרמניה הנאצית כל מתנגד או דמוי-מתנגד; את האלטרנטיבה החינוכית-מחתרתית של חוג קרייזאו, ואת סיפורה של מחתרת הסטודנטים, "השושנה הלבנה" (או "הורד הלבן", המתואר בהרחבה בספרה של ד"ר ינינה אלטמן בשם זה).

מאזן ומסביר מדי

לאור מרבית ספרי ההיסטוריה שנכתבו בנושא, שהמעיטו בכנות כוונותיהם של המתנגדים למשטר ובהיקף

פעילותם, מבקש אורבך לאזן את התמונה, והוא יוצא להגנת המתנגדים ומנסה להסביר את התנהגותם גם כשאין צורך בכך. העובדה שחלקם היו אנטישמים במידה זו או אחרת היא חלק מהסיפור המורכב הזה, ותיאוריה שתנסה להסביר כיצד מתאפשרים הניגודים האלה באדם אחד היא בוודאי מחוץ למסגרת הדיון של הספר הזה.

עריכת הספר מעולה, רק חבל שלא כל השמות בספר נוקדו ושאינם מופיעים בכתיב המקורי שלהם, לפחות במפתח השמות. תוספת חשובה היא הפרק האחרון בספר, הסוקר את מניעיהם האישיים של הקושרים ואת הכתיבה עליהם עד כה בגרמניה, בעולם ובישראל. אין ספק שפרק זה יסייע לאורבך לרכוש עוד שניים-שלושה אויבים, אבל נקווה בכל זאת שהמחקר המקורי והנגיש הזה יגיע גם אל ציבור רחב יותר, ויפתח דיון רציני בשאלת ההתנגדות הגרמנית להיטלר, והכחשתה.