אני תכף בורחת לך. איך אתה לא רואה את זה?
הסטירות האלה שתוקפות אותי במשך שנתיים פעם אחר פעם הופכות למפלצת שחורה, איומה, כבר בלתי נסבלת. היא גומרת בי חלקים שאוהבים אותך. היא מחסלת אותם בזה אחר זה. והעובדה שאני עומדת ומחכה לה שתפגע בי, שאתה תפגע בי שוב, כבר לא נתפשת בעיניי. מכתב גלוי
השבוע קרה משהו שנתן לי מעין חיזוק, כמו זריקת חיסון. הרגשתי עמידה מול המלחמה שאני מנהלת ללא ידיעתך, לא לתת לרגשות אליך לברוח לי. לנו. השבוע קרה משהו שגרם לי לאהוב אותך כל כך חזק, שהרגשתי שאין סיכוי שאני יכולה לעזוב אותך. שאני מטורפת שבכלל חשבתי שאני מסוגלת.
השבוע באת אליי. לא כמו הפעמים האחרות, הרגילות. השבוע הרגשתי שבאת אלי כדי להיות. שני לילות רצופים רצית לבלות בחיקי. התעוררתי כמה פעמים כדי לוודא שזה לא חלום, ואילולא גופך המוכר והאהוב השרוע לצדי, לא הייתי מאמינה שזה נכון. שאתה שוב ישן במיטתי, שהפכה להיות, גם אם אף פעם לא אמרתי זאת בקול, המיטה של שנינו. המקום שמכיל את הרגעים המדהימים ביותר שהיו לי בחיים. המקום האינטימי שמכיל את הרגעים הכואבים ביותר שחוויתי מימיי. השמיכה שכיסתה את שנינו אותו לילה שני ברציפות, אותה שמיכה שספגה דליים של דמעות אחרי שיחות ארוכות שבסופן הכרזנו על ניסיון נוסף לסיים את הקשר ולאחריהן ספגה במשך שבועות רבים בהם חייתי בחסרונך, את אוקיינוס הדמעות והייאוש שטבעתי בו, הרגישה אותו לילה רכה כענן שריחפתי עליו בחלום שהתברר אמיתי בכל פעם שפקחתי את עיניי וכרכתי את זרועותיי האוהבות סביבך. ואתה אמיתי.
אבל, כתמיד, המציאות המתוקה שנרקמה לי אחרי כל פעם שהיה נדמה ונראה שהנה, אתה עושה מאמץ עבורי, עוד צעד לקראתי ובשבילי, דפקה לי יומיים אחרי זה בדלת ופשוט התפוצצה לי בפנים.
הסטירות האלה שתוקפות אותי במשך שנתיים פעם אחר פעם הופכות למפלצת שחורה, איומה, כבר בלתי נסבלת. היא גומרת בי חלקים שאוהבים אותך. היא מחסלת אותם בזה אחר זה. והעובדה שאני עומדת ומחכה לה שתפגע בי, שאתה תפגע בי שוב, כבר לא נתפשת. כבר לא מובנת. לא מתקבלת!
אני כבר לא מצליחה לשכנע את עצמי בקלות כבעבר
אני עוד רגע בורחת כל עוד נפשי בי. אני כבר לא מצליחה לשכנע את עצמי בקלות כבעבר שהעקשנות וההתמדה משתלמות. שאתה עוד תהיה מסוגל לקבל את מה שאני רוצה לתת לך. כבר לא מצליחה לשכנע את עצמי שיבוא היום בו תצליח להתגבר על חוסר הביטחון שלך, הנובע ממערכת היחסים הבעייתית בינינו, מהעליונות שאתה מרגיש שיש לי עליך באופן מסוים.
אתה חושב שהשמיים הם הגבול בשבילי. שהאופק פתוח בפניי והפיתויים בו רבים. אתה חי מהרגע הראשון בתחושה שהזמן שלנו קצוב, שעוד רגע כל זה ייגמר ואני אלך לי להיות בזרועות אחר, מתאים לי יותר. מישהו שלא אתבייש לומר שאני שלו. מישהו שארצה לבנות איתו את החיים שאני אמורה לחיות. אבל הכל בראש שלך. אתה לא מבין? כי את ידך רציתי לאחוז בגאווה. כי שלך ורק שלך רציתי להיות. ואם היית אומר לי כן, או אפילו רק מראה לי שכן, הייתי צורחת את זה לכל מי שרוצה וגם לא רוצה לשמוע בעודי מסתובבת לבושה בחולצת טישרט זוהרת, שבפרונט שלה היה מתנוסס שמך ליד המילה אהבה ומאחורה היה כתוב במילים גדולות וברורות "מי שלא טוב לו עם זה, שיקפוץ לי!"
כי אם אני אהיה בסוף של מישהו אחר, זה לא יהיה מישהו שעונה על קריטריונים בנאליים שאתה דבק בהם ומדמיין שצריך להיות לי לפי הנורמה והחברה של שנות ה-2000. זה לא יהיה מישהו שיעמוד בקו ישר לצידי, תואם למצבי ולמעמדי, שנייה לפני שנשמעת יריית הפתיחה ויתחיל איתי בדיוק את אותו המרוץ, בדיוק מאותה נקודה. זה פשוט יהיה מישהו שראוי לי.
ובסדר, כבר הבנתי שהאהבה היא לא הדבר הכי חשוב. מצחיק... זה בעצם השיעור הכי חשוב שלימדת אותי. שיש דברים שצריך לשים עליהם דגש גדול יותר ולוותר בו זמנית על סיפורי האגדות. שאין נסיך ונסיכה ו"סוף טוב הכל טוב". שהחיים הם לא סרט, גם לא אחד שמבוסס על סיפור אמיתי.
הדברים כנראה מתחילים להתבהר לי
אני בטוחה ששמת לב שחל בי שינוי. אולי כזה שאתה לא בדיוק יכול לשים עליו את האצבע, אבל יחד עם זאת, מסוגל להבחין בו. הדברים כנראה מתחילים להתבהר לי. מסך הערפל לאט מתפוגג לו ומתחילות לצוץ בי תחושות של חוסר סיפוק רב והמון חששות כלפיך. חששות שאף פעם לא תקבל את מה שרציתי להציע. שאתה לא יודע ולא מסוגל בכלל לחשוב שזה אפשרי. ואתה יודע, מי שלא ירצה ולא ילמד לקבל, לא יידע אף פעם לתת.
וכך, כשהתקווה והאופטימיות עוד רגע נשמטות מידיי, ידיי שאוהבות אותך ואהבו אותך כל כך, עולה בי בראשונה תחושה חזקה כמו במלחמה מזוינת בארטילריה כבדה, שאני מסוגלת ואפילו כמעט כבר רוצה, להמשיך קדימה בחיי, לסיים איתך את הסיפור ולתלות שלט גדול שכתוב עליו... סוף!
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על התמודדות עם פרידה
לפנייה לכתב/ת 
