רא"ל אשכנזי, תחקור אותי

בתגובה לחוברת העדויות של חיילות ששירתו בשטחים שפרסם ארגון "שוברים שתיקה", אמר דובר צה"ל כי "לא ניתן לבדוק את מהימנותן בשום דרך". תגובה מוזרה במקצת, שמותירה רושם מעומעם, לפיו אם ניתן היה לחקור את מקרי ההתעללות וההשפלה המתוארים בחוברת, בוודאי הדבר היה נעשה.

כאחת ממוסרות העדויות בחוברת זו, אני מזמינה את צה"ל לחקור את המקרים בהם אני לקחתי חלק, בין אוקטובר 2000 למאי 2002 במחסום ארז שבכניסה לרצועת עזה. החקירה לא תהיה מסובכת במיוחד. אוכל לתאר בדיוק איזו פקודה נתן איזה מפקד, את שגרת המכות, ההשפלות והשימוש המוגזם בכוח כלפי פלסטינים שעברו במחסום. הדברים גלויים וידועים לכל מי ששירת שם, מראשון המפקדים ועד אחרון החיילים. אני משוכנעת גם שאינני היחידה מבין מוסרות העדויות שתהיה מוכנה לבחינה אמיתית של הסיטואציות להן הייתה עדה. הספק היחיד הוא אם יש בכלל מישהו שרוצה לערוך את החקירה.

דובר צה"ל מייצג בתגובתו את דעת הקהל הרווחת בציבור הישראלי כיום; הוא לא היחיד שמפחד ממבט אמיץ פנימה. זהו סינדרום של חברה שלמה שמעדיפה לא לשאול. גם אם זה קורה 20 דקות מכפר סבא. גם אם ההשלכות של ההדחקה הזו מורגשות היטב כלבה חמה מבעבעת בלב ליבה של החברה הישראלית.

בינתיים זאת הילדה שלך שמשרתת עכשיו כקצינת חינוך בחברון, וזה הבן שלך ששומר עכשיו על התנחלות בשומרון, הם שישלמו את המחיר. היא תראה דברים שישנו את חייה לחלוטין והוא יהפוך להיות מי שמעולם לא התכוון להיות. מה שלעולם לא חינכו אותנו להיות.

הגיע הזמן שנבין שצה"ל שומר עלינו על ידי כך שהוא "שומר" על הפלסטינים שלא ייצאו מהשטח שמסומן להם, שלא ייסעו בכבישים שאסור להם ושלא ייבנו בתים בכפרים שלהם. האם מישהו באמת מאמין שאפשר לשלוט בעם אחר ללא כוח? איך בדיוק עושים את זה בלי להשפיל קצת, להפחיד קצת, להרביץ קצת? איך מיישמים הלכה למעשה את המילים "כוח ההרתעה של מדינת ישראל"?

אחרי הנאומים מלאי הפתוס של הפוליטיקאים מישהו הרי צריך לעשות את העבודה השחורה. חיילות וחיילים. טובי בנינו ובנותינו. מישהו צריך לעמוד שם 10 שעות בחום ובגשם, להגיד לפלסטינים רבים שעומדים בתור ארוך, כיוון שהם רוצים לעבור מכפר אחד לאחר, או להיכנס לעבוד בישראל: להתקדם בתור, לעצור, ללכת, לחזור, לעמוד, להתפשט, להרים ידיים, להוריד ידיים, להסתובב ולפעמים גם לרוץ, לרדת לרצפה, לשכיבות סמיכה, לשבת, לקום, לקפוץ.

מי ששירת בשטחים מכיר את זה. השגרה המובנת מאליה של שבירת האויב. והאויב הוא לא רק חמאסניק עם רובה אלא כל גבר ערבי, אשה ערביה, ילד או ילדה ערבים. איתי בבסיס היה חייל שהיה עוצר ל"עיכוב" (מילה מכובסת שמשמעה לגרום לפלסטיני לחכות ללא סיבה במשך שעות ארוכות) כל פלסטיני שהיה מעז להסתכל לו בעיניים. הוא אמר שזה מפריע לו שהם מנסים "ללמוד את העבודה שלו". נשמע מופרך? כן, מביתנו החמים והמוגן זה אכן נשמע מופרך. אלא שבמערב הפרוע של השטחים זה לא רק ייתכן אלא אפילו מוצדק.

מי שמוציא לפועל את החוק הוא צה"ל. השופט העליון – גם הוא צה"ל. אם חייל סבור שכך ייעשה אין שם מי שיטען אחרת. בטח לא האנשים בבית שמעדיפים לא לדעת מה קורה שם, בשם כוח העמידה וההרתעה של מדינת ישראל. חבל שבסוף אנחנו מרתיעים אותנו מעצמנו, את אותם מיטב בנינו ובנותינו, שמוצאים את עצמם בורחים רחוק. עם נפש מוטרדת וידיים מלוכלכות וחקירה פתוחה מאוד.