מה עובר על גילברט

מחלים בין החוות

כָּל בֹּקֶר הַנַּעָרָה הַעֲצוּבָה מְבִיאָה לְאִטָּהּ לַמִּרְעֶה

אֶת שְׁלֹשׁ כִּבְשׂוֹתֶיהָ וּשְׁנֵי טְלָאֶיהָ אֶל פִּסְגַּת הַכְּפָר,

עַל-פְּנֵי בִּקְתַּת הָאֶבֶן שֶׁלִּי וְאֶל הָהָר.

אֶשְׁתָּקַד מָלְאוּ לָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וַאֲבִיהָ נָהַג עַל-פִּי

הַחוֹק בְּהוֹצִיאוֹ אוֹתָהּ מִבֵּית-הַסֵּפֶר. הִיא יוֹדַעַת

שֶׁחַיֶּיהָ גְּמוּרִים. הַתּוּגָה נוֹסֶכֶת עֳלֶיהָ יֹפִי,

מְסִבָּה לִי אֹשֶׁר. הַמֵּיזַע הָאָדֹם הַיָּשָׁן שֶׁלָּהּ מְעוֹרֵר

אֶת כָּל הָעֵמֶק לְצַלְצֵל, אֶת הַבְדִידוּת שֶׁתַּבְהִיק.

אני מִסְתַּתֵּר לְמַעֲנָהּ בְּהִסְתַּכְּלִי בָּהּ. קָשָׁה לָהּ

הַיְּדִיעָה שֶׁאֲנִי שָׁם, אַךְ זוֹ מוֹקֵד יָמֶיהָ.

הִיא תָּמִיד מַשְׁפִּילָה אֶת עֵינֶיהָ, אוֹ מְסִיטָה אֶת מַבָּטָהּ,

בְּעָבְרָהּ בָּעֶרֶב, אַךְ יֵשׁ וְתִתְבּוֹנֵן חִישׁ אֲחוֹרָה,

מִיָּד בְּטֶרֶם תֵּעָלֵם מֵאֲחוֹרֵי מַחֲסוֹם הַקָּנִים הָרָחוֹק.

אָכֵן זֶה רָחוֹק מִדַּי מִטְוַח מַבָּטִי, אֲבָל יֵשׁ רֶגַע

שֶׁל לֹבֶן בְּהַפְנוֹתָהּ אֶת פָּנֶיהָ.

צילום: ויז'ואל פוטוס

גירושין

הֵקַצְתִּי לְפֶתַע בְּחָשְׁבִי שֶׁשָּמַעְתִּי בֶּכִי.

חַשְׁתִּי דֶּרֶךְ הַבַּיִת הָאָפֵל.

עָצַרְתִּי, כִּי נִזְכַּרְתִּי. עָמַדְתִּי מִתְבּוֹנֵן

הַחוּצָה בְּאוֹר הַיָּרֵחַ הַבָּהִיר עַל בֵּטוֹן.

בגנות השירה

כְּשֶׁסַּר חִנּוֹ שֶׁל חַצְרָן בְּעֵינֵי מֶלֶךְ סִיאַם

נָתַן לוֹ פִּיל לָבָן יָפֶה.

בַּעַל-הַחַיִּים הַפִּלְאִי הָיָה זַכַּאי לְשֶׁפַע טִקְסִיּוּת

עַד שֶׁטִּפּוּל רָאוּי בּוֹ לֹא הָיָה אֶלָּא חֻרְבָּן.

אֲבָל לְטַפֵּל בּוֹ שֶׁלֹּא כָּרָאוּי הָיָה אַף גָּרוּעַ יוֹתֵר.

דּוֹמֶה שֶׁלֹּא הָיָה אֶפְשָׁר לְסָרֵב לַשַּׁי.

גשם

פִּתְאֹם תְּבוּסָה זֹאת.

גֶּשֶׁם זֶה.

גּוֹנֵי הַכָּחֹל הָיוּ לְאָפֹר

וְהַצָּהֹב

לְעִנְבָּר נוֹרָא.

בָּרְחוֹבוֹת הַקָּרִים

גּוּפֵךְ הָחָם.

בֵּין כָּל הַבְּרִיּוֹת

הֵעַדְרֵךְ.

הַבְּרִיּוֹת שֶׁתָּמִיד אֵינָן

אַתְּ.

בְּחֶבְרַת עֵצִים.

הִתְרוֹעַעְתִּי עִם הֶהָרִים יָתֵר עַל הַמִּדָּה.

עַכְשָׁו

פִּתְאֹם

הַגֶּשֶׁם הַזֶּה.

חוזר הביתה

אִמָּא הָיְתָה בַּת שֶׁל אֲרִיסִים.

וְאָבִי הַכִּבְשָׂה הַשְׁחוֹרָה שֶׁל סוֹחֲרִים עֲשִׁירִים

מִוִּירְגִ'ינְיָה. הִיא הִתְהַלְּכָה יְחֵפָה עַד גִּיל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה.

הוּא בָּרַח עִם הַקִּרְקָס בִּהְיוֹתוֹ בֶּן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה.

לֹא הִיא וְלֹא הוּא גָּמְרוּ בֵּית-סֵפֶר יְסוֹדִי.

וְהִנֵּה אֲנִי בְּבֵית-הַשִּׁמּוּשׁ שֶׁל הַפָקוּלְטָה

מְנַסֶּה לְהִזָּכֵר בְּתַאֲרִיכָיו שֶׁל הַקֵּיסָר אַסְפַּסְיָנוּס.

חורף בשדות הלילה

הַלַּיְלָה הָלַכְתִּי לְהָבִיא מַיִם

וּבְמַפְתִּיעַ רָאִיתִי אֶת הַיָּרֵחַ

בַּדְלִי שֶׁלִּי וְנִתְפַּתֵּיתִי

לְאוֹתָם מְשׁוֹרְרֵי סִין

וְעַנְוָתָם הַעֲשׂוּיָה לְמִשְׁעִי.

בדד

מֵעוֹלָם לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁמִּיצִ'יקוֹ תַּחֲזֹר

לְאַחַר מוֹתָהּ. אַךְ אִלּוּ חָזְרָה, הֲיִיתִי יוֹדֵעַ

שֶׁעָשְׂתָה זֹאת כִּגְבִירָה בְּשִׂמְלָה לְבָנָה אֲרֻכָּה.

מוּזָר שֶׁחָזְרָה

כְכַלְבָּה דַּלְמָטִית שֶׁל פְּלוֹנִיּ. אֲנִי פּוֹגֵשׁ

אֶת הָאִישׁ מְטַיֵּל אִתָּהּ, אוֹחֵז בָּרְצוּעָה,

כִּמְעַט מִדֵּי שָׁבוּעַ. הוּא אוֹמֵר בֹּקֶר טוֹב

וַאֲנִי גּוֹחֵן לְהַרְגִּיעַ אוֹתָהּ. פַּעַם אָמַר

שֶׁמֵּעוֹדָהּ לֹא הִתְנָהֲגָה כָּךְ עִם

אֲנָשִׁים זָרִים. יֵשׁ וְהִיא קְשׁוּרָה

עַל הַמִּדְשָׁאָה בְּעָבְרִי עַל פָּנֶיהָ. אִם מִישֶׁהוּ

נִמְצָא שָׁם, אֲנִי מִתְיַשֵּׁב עַל הַדֶּשֶׁא. כְּשֶׁהִיא

נִרְגַּעַת סוֹף סוֹף, הִיא מַנִּיחָה אֶת רֹאשָׁהּ בְּחֵיקִי

וַאֲנַחְנוּ מִסְתַּכְּלִים זֶה בְּעֵינֵי זֶה כְּשֶׁאֲנִי לוֹחֵשׁ

בְּאָזְנֶיהָ הָרַכּוֹת. הַתַּעֲלוּמָה אֵינָהּ נוֹגַעַת

לָהּ כְּהוּא-זֶה. אֵין דָּבָר חָבִיב עֲלֶיהָ יוֹתֵר

מִנְּגִיעָתִי בְּרֹאשָׁהּ, כְּשֶׁאֲנִי מְסַפֵּר לָהּ זוּטוֹת

עַל-אוֹדוֹת יָמַי וְעַל יְדִידֵינוּ.

זֶה מְשַׂמֵּחַ אוֹתָהּ כִּבְיָמִים עָבָרוּ.

רואה את הירח בדלי (צילום: אמיר ברנדט)

קיץ ב"בְּלוּ קְרִיק", צפון קרוליינה

בְּיַלְדוּתִי לֹא הָיוּ מַיִם אֵצֶל

סָבִי וַהֲיִיתִי הוֹלֵךְ לַהֲבִיאָם

עִם שְׁנֵי דְּלָיֵי אָבָץ. בְּמוֹרַד הַשְּׁבִיל,

עַל-פְּנֵי הַפָּרָה שֶׁלְּיַד הַיְסוֹדוֹת שֶׁל

מַה שֶּהָיָה בֵּיתָם שֶׁל אַנְשֶׁי הַמַּעֲלָה

לִפְנֵי שֶׁסִּדְּרוּ שֶׁיִּשָּׂרֵף מֵהַמַּסַּד עַד הַטְּפָחוֹת,

אֶל הַבְּאֵר הַצּוֹנֶנֶת שֶׁל הַשָּׁכֵן. הֲיִיתִי

חוֹזֵר עִם דְּלָיִים כְּבֵדִים מִדַּי,

פִּי מְעֻקָּם מֵחֲמַת מַאֲמָץ.

אֲנִי רוֹאֶה אֶת עַצְמִי, אֲבָל מֵהַחוּץ.

אֲנִי מְנַסֶּה לָחוּש מִי הֲיִיתִי,

וּמַעֲלֶה חֶרֶס. שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹל

הַדְּלִי הַבּוֹקֵעַ בְּהֵחָבְטוֹ בְּכָתְלֵי

הָאֶבֶן כְּשֶׁהוּא יוֹרֵד לְמַטָּה,

אַךְ לְעוֹלָם לֹא אֶת קוֹלִי שֶׁלִּי.

על המשורר

יש משוררים שהם כיין המשומר; ככל שהם מוסיפים שנים על שנותיהם - כך משתבחת שירתם. וכמובן, יש מקרים הפוכים: משוררים שפתחו במיטבם ובחלוף השנים יצירתם הולכת ומתדרדרת. הפנומן הזה, או האחר, מצויים בכל ארץ ובכל לשון. גם אצלנו. האם זה עניין של גֶנִים? של מזל? של שרירות לבן של המוּזוֹת? מי חכם ויידע.

ג'ק גילברט נכנס עתה לשנתו השמונים וחמש. באחרונה ראה אור ספרו החדש "והריקוד מעל לכל". זמן קצר לפני שובי ארצה נכחתי במופע שלו ב"ספריית הקונגרס", שבו קרא משיריו, וממש לפני חזרתי קראתי את הספר האחרון. גילברט נפלא ורענן וחכם וצלול. אם הגיל הכרונולוגי כבר ניכר בו היטב - הזיקנה רק היטיבה עם יצירתו.

"אינני רוצה לחיות בשלווה", אמר גילברט זמן קצר לאחר יום הולדתו השמונים. ובכל זאת, הוא עשה חלק ניכר מחייו באיים יווניים נידחים, על סירת-בית בקשמיר, במשק במסצ'וסטס המערבית, ובשכונת מגורים מרוחקת בסוסליטו, קליפורניה, אם לבדו ואם בחברת אדם אחד בלבד. מעולם לא היה לו בית השייך לו והוא נהג במכונית רק פעמיים במרוצת חייו.

אפשר אפילו לומר עליו שחיפש שלווה רחוקה מתחום פעילותם של "משוררי קריירה". אך לוז שירתו של גילברט הוא השיטוט הנועז במחוזות הלב האנושי הבוגר. מישהו כתב עליו ש"נדרש רק רגע כדי לקיים יחסי-אנוש חולפים או לכתוב שורה טובה אחת, אבל לקיים השתתפות-רגש אותנטית לאורך זמן, כשם שעשה גילברט בחייו כמשורר, דבר זה קשה ומיירא, ממש אמנות שאבדה מן העולם.

גילברט נולד ב-1925 וגדל ברובע עוני של פיטסברג שבפנסילווניה, אביו עבד זמן מה בקרקס ומת כשנפל מחלון של מיסבאה בפיטסברג של תקופת איסור המשקאות. לאחר שנפלט מבית הספר התיכון, מכר ג'ק מיברשות מדלת לדלת, עבד במפעלי פלדה ונלווה לדודו בחיטוי בתים, עבודה שפתח בה עוד בהיותו בן עשר. "אפשר היה למות כהרף עין משאיפת ציאניד", סיפר לאחר שנים רבות, "ולא ייתכן שלא לראות בכך דרך מוזרה להתבגר".

הנשים החקוקות בשירתו

טעות מינהלית איפשרה לו להיכנס לאוניברסיטת פנסילווניה, שבה התחיל לכתוב שירה וקיבל תואר ראשון ב-1947. אחרי כן עשה שנים מספר בפריז, אקס-אן-פרובאנס ואיטליה, שם רקם מערכת יחסים עם ג'אנה גֶלְמֶטִי, אחת משלוש הנשים המופיעות במיטב שירי האהבה שלו. שתי האחרות הן המשוררת לינדה גְרֶג, שהיתה סטודנטית שלו, נישאה לו וחיתה אתו שש שנים באיי יוון בטרם התגרשו ומיצ'יקו נוגאמי, פסלת יפאנית-אמריקאית, שהיתה לאשתו השנייה וחיי הנישואין שלהם, לפני מותה בסרטן, חקוקות היטב בשירת האהבה והתוגה שלו.

למען הדיוק נזכיר כי יש המוסיפים אשה רביעית, משוררת ה"ביט", לורה אולביץ', שאתה היו לגילברט יחסים הדוקים כששב בשנות ה-50 המאוחרות לארה"ב והשתקע בסן פרנסיסקו עם ראשית צמיחתה של תרבות ה"בִּיט".

גילברט התגורר 11 שנים באיזור המפרץ, השתתף בשיעורי "הַכֶּשֶׁף שבשירה" המפורסמים של ג'ק סְפַּיְיסֶר באוניברסיטת-המדינה של סן פרנסיסקו, והתיידד עם אלן גינזברג, אף כי לא אהב את שירתו של זה ושינה את דעתו רק כשכתב גינזברג את "יללה".

ב-1962 יצא לאור קובץ-שיריו הראשון של גילברט, "תמונות של סִכּוּן", שזכה ב"פרס המשוררים הצעירים של (אוניברסיטת) יֵיל" והיה מועמד לפרס פוליצר. גילברט נהנה משנה וחצי של פירסום ואז זכה במענק של קרן גוגנהיים ויצא ליוון בחברת המשוררת לינדה גרג, שהיתה לאשתו במשך שש שנים.

מן השירים שכתב ביוון, אנגליה ודנמרק הורכב סיפרו השני, "מונוליתוס" - ביוונית: סלע אחד, והכוונה לשבתו באי היווני סאנטוריני - שראה אור עשרים שנה לאחר הקובץ הראשון, וגם זה תודות לעקשנותו של עורך-השירה גורדון לִישׁ. אותו עורך גם כתב מסה בת משפט אחד על הספר לכתב-העת "ניו אורלינז רביו".

מבוכה לקאנון המזוין

הנהו לפניכם: "מדוע אני אוהב את שירת ג'ק גילברט ומדוע אני חושב שג'ק גילברט הוא אחד מטובי המשוררים האמריקאים ומדוע פירסמתי ואני מפרסם את ספרי ג'ק גילברט, הרי זה על-מנת לגרום בעבר, בהווה ובעתיד מבוכה לבעלי יכולת האפלייה בקהילה (הפיוטית), כשם שהיא מתבטאת ברשימה הקאנונית המזויינת של הארולד בְּלוּם (מבקר-ספרות ומורה-הלכה אקדמי ידוע) המזויין. סוף".

גם ספר זה היה מועמד לפרס פוליצר. בינתיים נפרד גילברט מלינדה והתחתן עם מיצ'יקו נוגאמי. זו מתה מסרטן ב-1982 לאחר 11 שנות נישואין. היא היתה רק בת 36. שירי האהבה והיגון שכתב עליה גילברט מהווים את עיקר סיפרו השלישי, "המדורות הגדולות", שפורסם ב-1994.

את פרנסתו מצא בהוראה ספורדית באוניברסיטאות, שאת השכר שקיבל בעדה "מתח" כמיטב יכולתו כדי לחיות

בחו"ל ולכתוב. בשיריו - כך אמר - הוא הולך בעקבות היוונים והסינים הקדומים, שנמנעו מגיבוב דברים, והיו משתמשים במילים ספורות כדי להשיג אפקט מירבי. אגב, הוא יצא מקליפורניה והתיישב בנורת'המפטון שבמערב מדינת מסצ'וסטס, שבה הוא מתגורר עד עצם היום הזה.

מאז ועד עתה פירסם ג'ק גילברט שני ספרים חדשים בסך הכל, "סירוב לגן-עדן" (2005) ו"הריקוד מעל לכל" שיצא אשתקד. הם אינם קבצים עבים, אך מתקיים בכל שיר ושיר הכלול בהם מה שכתב עליו לפני שנים רבות המשורר ג'יימס דיקי: "הוא מרחיק את עצמו למקום שהוא יותר מופנם ממה שאפשר להגיע אליו בלי להסתכן; מאותן שתיקה והתהדקות נוראות הוא מחזיר לנו שירים של חמלה פראית. גילברט נמנה עם הנדירים שביצורים: משורר נחוץ, המלמד אותנו לא רק כיצד לחיות אלא גם כיצד למות באופן יצירתי, ובמלוא המשמעות הכרוכה בכך".