למה הטלוויזיה כל כך גרועה לילדים?
כולנו יודעים להגיד שצפייה בטלוויזיה במשך שעות רבות לא בריאה לילדים, אבל האם אנחנו באמת יודעים את הסיבות הנכונות? הפסיכולוג גיל ונטורה עם שלוש הערות מדאיגות על הטלוויזיה והמוח של הילד שלכם
עיניים עגולות וגדולות בוהות קדימה. לשונו של הילד משורבבת וכרס רעה משתפלת מבעד לטי שירט הבלוי. אמא בקול חנוק מדאגה מציעה לו "חמוד, אולי תזמין את דניאל ותשחקו בחצר?" אבל הוא מחרחר ומצביע אל הצג "לא יכול. יש מרתון של החמישייה". צווארון החולצה מתמלא בריר. אמא שואפת את הבכי פנימה ופוסעת חזרה אל המטבח בצעדים נואשים.
הטלוויזיה, אחותו הבוגרת של האינטרנט השובב, עדיין מהלכת עלינו אימים. כבטטות כורסה בפוטנציה, אנחנו עדים לכוחה המשכר ולחוסר יכולתנו לעמוד בפני פיתויי הטמטמת שלה, ועל אף שגזרנו על עצמנו עם לידת הצאצא ש"לילד שלי זה לא יקרה!", רובנו מוצאים עצמנו עטויים דגל לבן ובצר לנו מפקירים את הגוזל שעות מול הבייביסיטר המרצד.
היום באתי אליכם בשם הציווי "דע מה שתשיב". טלוויזיה אינטנסיבית היא אכן פויה, אבל לטעמי, מסיבות אחרות לגמרי. הנה שלוש נקודות למחשבה בנושא הכל כך משמים וחינוכי הזה – השפעתו המזיקה של המסך הקטן על הילד הקטן. תפנימו, ומקסימום – נתעמת אחר כך.
א. מוח שמאכילים אותו בכפית יתפתח פחות טוב!
אמרתי את זה בטורים קודמים ולא מזיק להגיד זאת שוב – ילד רך לא צריך ש"יציגו לו גירויים". הוא צריך שיאפשרו לו לפעול עליהם. פיתוח כושר שכלי קשור בהתמודדות, בפיענוח, בהשקעת מאמץ. מחקר אחרי מחקר הוכיח שכאשר ילד עסוק אקטיבית ביצירת התשובה הוא מבין וזוכר טוב יותר.
השורה התחתונה של כל מחנך שפוי היא שלא צריך לחשוף את העוללים למזון לעוס וברור. הם צריכים להתאמץ – לפתור את התרגיל, לקחת את עיסת הבצק ולעצב אותה, ללכת על הקורה הישרה מבלי ליפול, לשרוף את המוח בניסיון לעלות על כל המילים שמתחרזות עם "דגל". ואחרי שהם עושים את זה – הם צריכים לעשות את זה עוד פעם. ועוד פעם. כל מאמן סטנדרטי בחדר כושר יגיד לכם שככה מפתחים שריר, ואותו רציונל תקף פחות או יותר לשרירים מנטליים.
טלוויזיה היא מדיום חזותי. זה חייב להיות ככה. היא מראה לילד תוצרים סופיים ומובנים. שימו לב שהצפייה בטלוויזיה לא מבדילה בין בוגר לילד – שניהם מסוגלים לפענח את התמונות שעל המסך. גם אני וגם בני העגול והמתוק מסוגלים לתפוס חזותית תמונה של עלם ועלמה מתנשקים בלהט – בלי קשר למשמעויות השונות שכל אחד מאיתנו משייך לתצוגה המלבבת הזו. אנחנו יכולים לראות מה קורה.
לעומת זאת, עוללי המתוק והכפרה, על כל ארבע וחצי שנותיו, לא מסוגל לפענח מראה של משוואה ריבועית או טקסט רציף באנגלית. על מנת להתמודד עם "גירויים" אלו, הוא יצטרך להתאמץ, כלומר לרכוש מיומנויות פענוח, כלומר – להתפתח. אשכרה.
ב. החיים חרא, ועכשיו לפרסומות
"אוף, אבא, למה אתה חייב להעביר לחדשות? כל פעם זה מישהו מת, מישהו רצח, היתה תאונה. תשים את הדיסק עוד פעם!" התלונה הזו, שהושמעה על הכביש המהיר לצפון, מצאה בי חיש קל אוזן קשבת. צודקת הנסיכה, היגגתי לעצמי. יש למנוע ממנה כל מגע עם הצד הבוטה של הקיום האנושי, והכנסתי בלית ברירה את rage against the machine (רביעייה קאמרית ידועה מהמאה ה-19).
הורים לא רוצים לחשוף את ילדיהם לאלימות קשה ולסבל אנושי מזעזע – והם צודקים לחלוטין. הם רוצים שילדיהם יצפו, לפחות בתחילת הדרך, בתכנים חיוביים, ואין הרבה שיחלקו על הרציונל האימהי הזה.
למרבה הצער, כאן נפתח פתח הכניסה החמקמק לתועבה מודרנית אחרת – הפרסומות ושאר המסרים האינטנסיביים של תרבות הצריכה. בעוד שסדרות המבוגרים, ברבורי הריאליטי ומהדורות החדשות מחויבות לספק זוועות חדשות יותר ויותר בכל פריים, הפרסומות המתווכות בין מצגי האימה הינן חלקת אלוהים קטנה של צליל, צחוק וצבע. רוב הפרסומות הן שוות לכל נפש (פרט למיניוֹת או למפחידוֹת), מקדמות ערכים חיוביים, עאלק (יופי הטבע, מזון בריא, חום משפחתי ועוד סוכריות אמריקאיות) ופועלות בכל אמצעי אפשרי על מנת לטשטש את כוונתן הפשוטה (להרוויח ג'ובות, מצלצלים וגם דולרים).
מה קורה לנשמתו של ילד שמביט בטלוויזיה שבסלון משעה ארבע ואילך? הוא רואה רק רע ורע. מפחיד ונורא. ההבלחה היחידה של "טוב" בעולמם הטלוויזיוני של המבוגרים הן... בדיוק... הפירסומות. גם המבוגרים מעבירים לו באופן סמוי את המסר הזה – אבא ואמא ישלחו אותך לחדר כשיש קטע מזעזע או דיווח חדשותי מדמם, אבל נדירים הם ההורים שיפנו בבהלה את הילד מן הספה בעת מקבץ פרסומות. לא אחת, אנחנו, המאמאס אנד פאפאס, משתמשים בברייק המסחרי כדי לקפוץ לשירותים, ביודענו שהילד לא ייחשף בדקות הקרובות לרסיסי מוח המותזים עקב פגיעת קליע.
ואחר כך עוד מתפלאים שהחבר'ה הצעירים נוהים אחרי מותגים וקמפיינים?
ג. מגנט הקשב הנוצץ והאנטנה המקולקלת של הילד
יש לי חבר נמוך, כריזמטי ומצחיק. פעם, כשהחמאתי לו על חלקוּת לשונו, ענה לי בזעף – "אין לי ברירה, ונטורה. אני מתחיל ממינוס. בלי הצחוקים, מי תסתכל עלי?" (אגב, הוא גם די מסודר כלכלית, אבל על כך בטור אחר).
במאבק על תשומת הלב של הילד, נקודת הפתיחה של הטלוויזיה במאבקה מול העולם האמיתי היתה גרועה למדי. ככלות הכל, הטלוויזיה מוגבלת למרחב חזותי של כמה עשרות סנטימטרים מרובעים, והעולם האמיתי מספק פנורמה שלמה, היקפית ועשירה. הטלוויזיה מספקת חוויה חזותית ואקוסטית, אבל העולם האמיתי מוסיף לה גם מימדים של ריח, טעם ומגע.
ראתה הטלוויזיה המסכנה שכך הם פני הדברים והחליטה לאמץ את עקרון ההישרדות הבסיסי של העסק המודרני – "יש לחזק את הדברים שאתה חזק בהם ממילא!" התצוגה החזותית הלכה והשתכללה – אנימציות מוטרפות, זוויות צילום בלתי אפשריות, תכנים אינטימיים, דיאלוגים בוטים, סינכרוניזציה מושלמת עם פסקול מהפנט. אנטנות הקשב של הילד נעקרות על כורחן מהמרקמים של העולם האמיתי ונשאבות לעריצות הערוצים הוויזואליים והשמיעתיים.
הילד צולח איכשהו את שש השנים הראשונות, והוא מגיע אל תוככי בית הספר, אבל כעת מערכת הקשב שלו זקוקה מצד אחד להשתנות חזותית מתמדת, מהירה ורבת גוונים (משהו שאף מורה נורמלית לא יכולה לספק!), ומצד שני – יכולתו להתמודד עם מגעים, תנועות וריחות בצורה מושכלת נמוכה לאללה.
ככה צומחת אלימות. ככה צומחת בעיה חברתית. לא כך צומחת נשמה. תעבירו ערוץ. תעבירו את כל המכשיר. תחיו.
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ומרכז הוראה בקורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
לפנייה לכתב/ת 
