שתף קטע נבחר
 

לשם מה התכנסנו כאן?

בין הנערים שנאמו אתמול בכנסת היה לבי, חב"דניק בן 16, שדיבר על נתינה. הנאום הזכיר לטלי פרקש את העת שבה היינו מלוכדים סביב העם היהודי, ולא סביב הניסיון לא לצאת פראיירים

אתמול עשתה הכנסת היסטוריה קטנה. באמצעות שינוי חקיקתי מיוחד, עלו על דוכן הנואמים נערי החברה הישראלית על גווניה. אל מול מליאה גדושה אדם עמדו כתף אל כתף: התל-אביבי, הערבי, הדרוזי, העולה מחבר העמים, העולה מאתיופיה, המתנחל, המפונה ואה כן, החרדי.

 

אין ספק, מדובר בייצוג שעשה הכי הרבה כאב ראש למארגני הטקס. שלושה שבועות לפני תום ההרשמה ומועמד חרדי - אין. או אז נזכר מאן דהוא שאולי חב"ד יסכימו לשלוח ילד משלהם לכנסת, הרי לא איכפת להם לשגר אותם להודו לעשות חג לתרמילאים. אפילו לתחנה מרכזית בתל אביב, שחוץ מחיילים ותאילנדים אין שם אף אחד, הילדים שלהם הולכים בשמחה להניח תפילין לכל דורש. הם בטוח יסכימו לשלוח נציגות לכנסת. מה זה בשבילם לעשות טובה ליהודי?

 

ככה פחות או יותר, הוזמן לבי (ישראל אריה לייב) בכר, בחור ישיבה בן 16 וחצי, לדבר בפני מליאת הכנסת. את הנאום שלו הוא בחר להקדיש (כצפוי), לערך הנתינה, וביקש מהנוכחים, על-פי דבריו של הרבי מליובאוויטש, לחשוב כל יום במשך 15 דקות על "איך עושים טובה ליהודי". בדיוק כמו שעושים הוריו של לבי לקהילתם בגבעת זאב. בדיוק כמו שעשה דודו בשלוש שנים קרביות מאוד בצה"ל. בדיוק כמו שהוא מחונך לעשות מדי יום ביומו.

 

כנראה שכולנו צריכים את הילד הזה, כדי שיגיד אחרי שעות של אימונים מול המראה, לחברה הישראלית כולה שהגיע הזמן שתסתכל במראה, שהגיע הזמן שתעשה לעצמה טובה. כבר מזמן הפך המושג נתינה להיות אנטיתזה של כל "ערך" צברי שורשי - וזה ללא הבחנה בין מגזר או מגדר. המכנה המשותף האמיתי שתופר אותנו הישראלים אחד לשני, הוא הפחד הגדול מלצאת פראיירים. ולעשות טובה כידוע, היא אם כל הפראייריוּת.

 

המציאות הישראלית הפכה זה מכבר לזירת התגוששויות בלתי נגמרת: נשים מול גברים, דתיים מול חילונים. חרדים מול כולם. עולים מול ותיקים. ואם נתייחס לבמה המארחת אתמול - קואליציה מול אופוזיציה. נראה שמדינת ישראל עסוקה בעיקר בלריב בינה לבין עצמה, כדי לא לצאת פראיירית.

 

למה אנחנו כאן?

כל מגזר וכל מגדר שקיבל ייצוג יפה בבני הנוער על הבימה (גם אם יהיו רבים שיגידו, "בקיפוחיות מצויה", אחרת) הפך להיות מייצג ה"מגיע לי"/ "לקחו לי". לא לחינם הפכנו כולנו את הקיטורים למסורת ישראלית אמיתית. באמת לא חסרות סיבות לבכי. חינוך חינם שעולה המון כסף. נטל מיסים מטורף על האזרח הקטן. מערכת בריאות מידרדרת. חיים תחת איום ביטחוני תמידי. אלו כולן סיבות טובות לעצב, אך גם סיבות רעות למלחמת התשה שאנו מנהלים אחד בשני.

 

החדשות השמחות-עצובות הן שלא תמיד היינו ככה. פעם פעמנו יחד כגוף אחד. בכינו יחד, צחקנו יחד. התרגשות אחזה בכולנו יחד. ולא נעים להזכיר נשכחות-קרובות, אך גם התפוצצנו יחד. פעם, בעידן של "עבודה עברית" ולפני "עבודה זרה", כולנו הינו "פראיירים". וכשהיה קשה, אוהו היה קשה. ידענו שבשורה התחתונה אנחנו כאן עבור משהו גדול מאיתנו. בשביל לגור בבית של העם היהודי. להתרפק ולהתחבק בדי.אן.אי המשותף שלנו אל מול צר ואויב.

 

לפיכך התכנסנו כאן, אחרי התזכורת מילד חמוד בשם לבי, כדי להושיט יד לשלום, פנימה. לערוך חשיבה חוזרת על הסיבה האמיתית לקיומו של המפעל הזה שקוראים לו כנסת ישראל. כי את זה, ראש ממשלה, שרים נכבדים וחברי כנסת מכובדים, ובעצם גם כולנו יחד, שכחנו. הבית הזה הוא הוקם כדי "לעשות טובה" ליהודי.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הכנסת. להסתכל המראה ולהיזכר
צילום: גיל יוחנן
מומלצים