הבגדים מעידים על האדם. ג'וליה בעד הכללות

בסוף השבוע נסעתי לעיירה קטנה שבה לא הייתי מעולם ולא הכרתי אף אחד. בערב הראשון טיילתי לי שמחה ומצחקקת על שפת הנהר ותפוח מקורמל בפי. לא צריך הרבה בשביל להפוך אותי לנערה מאושרת. כשירד הערב סטיתי מהרחוב הראשי עמוס התיירים שעל שפת הנהר ופניתי לסמטאות צדדיות, שם קיוויתי למצוא בר קטן לשתות בו כוס יין ולהעביר את הזמן עד שיתחיל סיור הרוחות אליו נרשמתי. הקור המקפיא מנע ממני את אינספור ההתלבטויות והצעדות הקלאסיות הלוך וחזור מהבר הזה לבר ההוא. אפי הקפוא הוביל אותי לבר-מסעדה הראשון שנקלע בדרכי.

בכניסה התאכזבתי קצת, משום שכל יושבי המסעדה היו זוגות שחגגו את חתונת היובל שלהם. בעודי מחכה למארחת כבר השלמתי בליבי עם העובדה

 שגם הבר של המלון יכול להפוך למגה לוהט אם רק מוסיפים לו את שתי כוסות המרטיני הנכונות. כשהמארחת ניגשה אלי ושאלה היכן אני רוצה לשבת, נצנץ לו פתאום משהו בזווית העין שלי. בעצם "נצנץ" זאת הגזמה, כי מה שראיתי היה תיק וינטג' אפור ואפרורי שנח לו בקצה הבר. "שם אני רוצה לשבת" אמרתי למארחת והצבעתי לכיוונו של התיק, כי ידעתי כבר שהתיק הזה הוא המפתח שלי לעיר.

היא הושיבה אותי בקצה הבר ליד התיק והבחורה שלידו, שלגמה להנאתה קוקטייל פירותי. הזמנתי כוס מיין הבית ושלחתי אליה מבטים חטופים. היא לבשה שמלה לבנה עם ציורים מודרניסטים של קוביות כחולות, והייתה לה תספורת קארה עשויה לעילא שעוררה את קנאתי העזה. היא פיטפטה עם הברמנית, בחורה ג'ינג'ית שאת מצחה עיטר סרט מוזהב ואת גופה שמלת מיני וילונאית.

לא רציתי להיראות מטרידנית/ תימהונית/ מה-יש-לך-רוצה-תמונה?, אך

 כשהבחורה על הבר הסתכלה עליי בחיוך מנומס הבחנתי בגבות המצויירות שלה. זה הזכיר לי את הפעם הראשונה שראיתי את הסרט "תיאורמה" של פזוליני, שעורר בי חשק עז לגלח את הגבות כמו הכוכבת סילבנה מאנגנו (רק שלצערי מעולם לא היה לי האומץ הדרוש).

ניצלתי את ההזדמנות, החמאתי לה על הגבות וסיפרתי לה על חוויות פזוליני והגבות המצויירות של סילבנה מאנגנו. כמובן שהיא הכירה את הסרט ובאותו הקשר סיפרה שבדיוק נפטר הבמאי האהוב עליה. "רוהמר?", שאלתי, ומשם זרמה השיחה וקורטני ואני גילינו עוד ועוד מן המשותף בכל הנוגע לטעם התרבותי שלנו. זה לא הפתיע אותי אפילו לרגע – הייתי מוכנה אפילו להמר על זה מראש, רק על סמך אותו מבט קטן שהעפתי בתיק הווינטג' ובשמלה שלה.

נהוג לומר שלצאת בהכללות זה לא יפה ולא מתורבת. אז נכון, לא כל הערבים הם מחבלים מתאבדים, ממש לא. ולא כל היהודים הם חמדנים, לא בטוח בכלל.

 אבל אני מאמינה שאין דרך אחרת להבין מבנים חברתיים פשוטים. העובדה שקורטני ואני היינו רוכשות את אותו תיק מגדילה את הסיכויים שלנו לאהוב את אותו הסרט, את אותה המוזיקה, את אותם מקומות בילוי וכן הלאה. ואכן, קורטני ותיק הווינטג' שלה שלחו אותי לסיור הרוחות עם רשימה של מקומות מדליקים שכדאי לי לבקר בהם, ועם הזמנה לבלות איתה ועם החבר'ה שלה באותו לילה.

סיור הרוחות, שגרם לי להרגיש כה מגוחכת כשנרשמתי אליו, התגלה כמעורר בעתות וסיוטים של ממש. אבל דעתי הייתה מוסחת, ובמקום לנסות למצוא את רוחות הרפאים הסתכלתי על האנשים החיים שמסביבי, על מה שהם לובשים, על איך שהם מתנהגים, ועל מה כל זה אומר עליהם. זה גרם לי להיזכר איך הכרתי את מי שלימים נהפכה להיות הבי.אפ.אפ שלי.

תחילת ספטמבר 2000, אזור השרון רותח ותוסס. היום הראשון לתיכון ומאות נערים ונערות מאיימים להתאבד אבל בסוף שמים את הסנדביץ' בתיק ויוצאים לבית הספר. באחת ההפסקות, בעוד ההמון הפרברי המתבגר עומד לו ברחבת הכניסה ומנסה להכיר חברים חדשים, זיהיתי אני נערה אחת מיוחדת. היא לבשה ג'ינס רחב וטי-שירט עם הדפס של ווילמה מהפלינסטונס, היו לה משקפיי קולנועיים שחורים ופוני שנחתך באמצע המצח. לימים היא הפכה לחברתי הטובה, שולצי. מה שהוביל אותנו לדבר אחת עם השנייה היה אך ורק מה שלבשנו ואיך שנראינו, וזה עבד. זה עובד כמעט תמיד, כי בגדים כן מעידים על הבן אדם.

ביגוד תמיד היה אינדיקציה למעמד חברתי. אבל היום, ובמיוחד בגלל שבמערב נעלם כמעט לגמרי הלבוש המסורתי, הבגדים שלנו מעידים פחות על מצבנו

 הכלכלי ויותר על מקומנו בחברה. אני לובשת מה שאני לובשת, ומזה ניתן להסיק שאני בחורה מתחכמת כזאת, שאני אוהבת אמנות ויציאות לברים מעוצבים-אך-לא-מפוארים-מידי, כאלה שמנגנים את הלהיטים האחרונים לצד להיטי הקיטש האהובים משנות השמונים.

כזה הוא בדיוק הבר שבו פגשתי שוב את קורטני, את אלקסיס הברמנית ואת שאר החברים שלהם. הסרט הזהוב שהיה קשור על מצחה של אלקסיס נהפך לשרשרת, ואילו קורטני הפתיעה במעשה שאני מצאתי מאוד אמיץ יחסית לנערה אופנתית שכמותה: מעל לשמלה המנצנצת, לעקבי הווינטג', לתסרוקת המוקפדת ולגבות שנעשות ביד אמן – מעל כל זה היא לבשה סווטשירט שחור. פשוט סוויטשירט שחור מכותנה. אני ללא ספק הולכת לנסות ולגנוב לה את השטיק הזה.

לשאלות ולרעיונות (ביקורות שליליות לא יתקבלו בברכה): fashion.jf@gmail.com

רוצים עוד? לכל הטורים של ג'וליה