נאנסה ע"י הדוד; עכשיו המערכת מתעלמת ממנה

שיר (שם בדוי) בת ה‭20-‬ מיטלטלת בין חיים למוות כבר כמה חודשים. יש בתוכה קול חזק שפוקד עליה להתאבד, אבל היא נאבקת בו בכוחותיה האחרונים. מה שהחזיק אותה בחיים הייתה ההבטחה שהיא תתאשפז השבוע במחלקה הייחודית בבית החולים כפר שאול - שמתמחה בטיפול בנפגעות תקיפה מינית בילדות. שם, קיוותה שישמרו עליה, והיא תקבל טיפול מתאים שישקם את חייה. השבוע גדעו לשיר את התקווה. מבית החולים התקשרו והודיעו לה שבשל מחלוקת ביורוקרטית בין משרד הבריאות לבין בית החולים היא לא תוכל להתאשפז. הבוקר, בעקבות פניית איגוד מרכזי הסיוע, ייכנס חבר הכנסת חיים אורון דיון מהיר בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות - שם ינסו למצוא פתרון לבעיה.

בהתחלה זה היה "רק משחק‭."‬ שיר הייתה אז בת שלוש, קטנה מכדי להבין מה הדוד שלה עושה. היא חשבה שכל ילדה משחקת כך עם הדוד שלה. כשהייתה בת שמונה, המעשים של הדוד החמירו. הוא היה מגיע בשבתות לבית הוריה, לוקח אותה ל"טיול‭,"‬ קושר אותה לעץ, מצמיד סכין לגופה ואונס אותה באלימות. היא לא יכלה לספר לאיש. האיום המוחשי שמא יפגע בה ובהוריה הטיל עליה אימה. מעשי העינוי שעברה התגלו רק כשהייתה בת ‭,15‬ כשאושפזה במצב קשה בעקבות אנורקסיה. כשנודע להוריה שהדוד תוקף אותה מינית - הם ניתקו עמו את הקשר, אבל לא הגישו תלונה במשטרה. הפגיעה אמנם נפסקה, אבל השלכותיה הרות האסון מלוות אותה עד היום.

ילדה שונה 

שיר סובלת מפוסט טראומה קשה ומהפרעת זהות דיסוציאטיבית וזקוקה להשגחה טיפולית של 24 שעות ביממה. "אני כל הזמן מתנדנדת בין הרצון לחיות לבין

הרצון למות‭,"‬ היא משתפת ובוכה. "כשאני בהתקף אני מתנתקת מעצמי לשעה, לשעתיים ולפעמים גם לארבע שעות. אני לא יודעת מי אני ומה קורה לי באותו הזמן. כשאני 'מתעוררת' אני יכולה למצוא את עצמי עם מלא כדורים על המיטה. אני יכולה למצוא את עצמי בלי בגדים ולגלות שפגעתי בעצמי.

"באחת הפעמים 'התעוררתי' מהתקף כזה אחרי שבלעתי המון כדורים, ורצתי מיד להקיא. אני חיה בפחד מתמיד. כל יום שמתחיל אני חוששת שלא אשרוד אותו ולא יודעת אם מחר עוד אהיה בחיים. גייסתי את כל הכוחות שהיו לי. הייתה לי תקווה, ופתאום מודיעים לי שאין תקציב ושאין תקנים ושלא אוכל להתאשפז במחלקה שהייתה אמורה להציל אותי‭."‬

הפרעת זהות דיסוציאטיבית היא תהליך נפשי בו התודעה מתפצלת למספר חלקים. "בעקבות התעללות ממושכת בילדות, נוצרים אצל הילד חלקים רבים שלוקחים על עצמם את הכאב והטראומה כדי שהילד יוכל להמשיך לתפקד‭,"‬ מסבירה אריאלה (שם בדוי‭,(‬ פסיכותרפיסטית מומחית בטיפול בנפגעות תקיפה מינית, המטפלת בשיר. "בגיל מבוגר יותר, כשהפגיעה נפסקת, החלקים מתחילים לדלוף החוצה ועמם הזיכרונות הטראומטיים‭."‬

שיר היא אחת משמונה נשים, נפגעות תקיפה מינית בילדותן, שממתינות לאשפוז במחלקה הייחודית בכפר שאול. מחלקה זו היא האלטרנטיבה היחידה בארץ לאשפוז של נשים במחלקה סגורה ללא גברים. זוהי המחלקה היחידה בארץ בה כל הצוות והסגל המטפל מונה נשים שמתמחות בטיפול בנפגעות תקיפה מינית. המחלקה הוקמה בעקבות יוזמה של מטפלות בכפר שאול, שזיהו את הצורך של נשים נפגעות תקיפה מינית בטיפול ייחודי ושונה שאינו במסגרת מחלקה פסיכיאטרית סגורה.

"כיום מאושפזות שם שלוש נשים בלבד, והיחידה מסרבת לקבל לאשפוז מטופלות נוספות‭,"‬ כותבת מיכל רוזין, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית לחבר הכנסת חיים אורון במכתבה. "מבדיקה עם מנהלת היחידה שלומית כץ והפסיכולוגית האחראית על היחידה, דורית גורני, עולה כי הבעיה נעוצה באי חתימה על חוזה בין משרד הבריאות להנהלת כפר שאול, ואי העברת הכספים הדרושים למימון היחידה. מבירור עם משרד הבריאות עולה כי החוזה לא נחתם מזה שנתיים והמחלוקת היא על אופן העברת הכסף. לא ייתכן כי בשל הקשיים הביורוקרטיים חיי אותה נפגעת ונפגעות אחרות יהיו הפקר. מדובר בהצלת נפשות באופן הברור והמיידי ביותר‭."‬ ח"כ אורון פנה במהירות לסגן שר הבריאות, יעקב ליצמן ויזם דיון מהיר בנושא בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות בכנסת שיתקיים היום.

"זו דוגמה קשה מאוד של צעירה שעברה תקיפה מינית חמורה בילדות. היא נמצאת כעת בסיכון אובדני גבוה וזקוקה לטיפול, ואין מי שיטפל בה בשל, לכאורה, ויכוח ביורוקרטי‭,"‬ אומר ח"כ אורון. "אני לא מבין את טיבה של המחלוקת הביורוקרטית לפרטיה, אבל עובדה היא שהתקציב המיועד למחלקה קיים - אך הוא לא עובר לייעדו בשל חילוקי דעות. הוויכוח הביורוקרטי יכול להימשך זמן רב, אבל אסור שהוא יהיה על גבה של הנפגעת שכבר נפגעה מספיק, או על גבן של נפגעות אחרות‭."‬

שיר נולדה לזוג הורים אוהבים ביישוב קטן בדרום הארץ. היא הייתה ילדה יפה, נבונה וחייכנית. בגן היא הייתה חברותית מאוד וממושמעת. כך הייתה גם בבית הספר היסודי. אבל כשמעשיו של הדוד הפכו אלימים ואכזריים יותר, והיא אולצה לשתוק - היא הפכה ל"ילדה רעה‭."‬ "הייתי מקללת בבית הספר. מרביצה. מראה בכל דרך אפשרית את המצוקה שהייתה לי. הייתי נעדרת המון משיעורים. מתקשה להתרכז‭,"‬ היא מספרת. למרות ההיעדרויות והקשיים, הצליחה שיר לסיים את הבגרויות בהצטיינות.

"עד גיל שמונה הכול היה בסדר יחסית‭,"‬ היא משחזרת. "זה התחיל כשהוא היה שומר עליי אצלנו בבית או כשהוא היה בא לאסוף אותי מהגן. הוא היה נותן לי המון ממתקים והוא לא עשה את זה בצורה מכאיבה. חשבתי שכל ילדה עוברת את מה שאני עוברת. כשהייתי בת שמונה הוא התחיל להתנהג באופן אכזרי. בצורה כואבת ומאיימת. התחלתי להיות ילדה שונה. אחרת. אז התחלתי להבין שמה שהוא עושה לא בסדר ולא הייתה לי אפשרות לספר בגלל האיומים והסכינים. הסתרתי. זה היה קורה בשבתות. כל שבת. במהלך השבוע היו פעמיים או שלוש שהוא היה מגיע לבית הספר ולוקח אותי ליער, קושר אותי לעץ, מצמיד לי סכין ומאיים‭."‬ שיר משעינה את ראשה על כתפה של המטפלת שלה ודמעות עולות בעיניה. "אחר כך זה התחיל להיות מכאיב, והוא היה נהנה מזה שכואב לי‭,"‬ היא ממשיכה. "הוא היה מאיים שאם אספר להורים הוא ירצח אותם‭."‬

כשהייתה בת ‭,15‬ הפסיקה שיר לאכול. "הייתי על סף מוות. זה לא היה רצון לרזות זה היה רצון למות. פשוט רציתי למות. לא יכולתי לסבול את המועקה שהייתה לי בתוך הלב‭."‬ היא שקלה 34 ק"ג בלבד כשגובהה ‭1.70‬ מ‭.'‬ היא אושפזה במחלקה לטיפול בהפרעות אכילה בבית חולים במרכז הארץ. "ראיתי כמה ההורים שלי שבורים, לקחתי את עצמי בידיים ויצאתי מזה. היום אני חווה את הפגיעות של הדוד שוב ושוב. כל הזמן יש לי כאבים למטה‭."‬

הדיבור על הפגיעה מכאיב לשיר. היא יוצאת מהחדר ומתייפחת בקול. אריאלה נועלת את דלת הכניסה כדי ששיר לא תברח. שיר מתיישבת על הרצפה בקצה החדר הסמוך ומתקפלת. היא אוטמת את אזנייה עם שתי ידיה ועוצמת עיניים חזק. "כך היא מתנתקת‭,"‬ מסבירה אריאלה. "יש בתוכה כעשרה חלקי אישיות מזוהים, עם שמות. לפעמים היא ילדה בת ארבע או חמש שיושבת אצלי בקליניקה עם אצבע בפה ומבקשת בבכי: 'אני רוצה את אימא' ואני מנסה לשוחח איתה, להזכיר לה שהכול נגמר. אני מראה לה תמונות שלה שיוכיחו לה שהיא כבר בוגרת ושהדוד כבר לא פוגע בה עכשיו. יש בה חלק של מתבגר בן 15 שפוקד עליה למות. 'את הבטחת לי. את צריכה להתאבד. את צריכה למות‭,'‬ הוא אומר לה. הקרובים שלה לא יודעים עד כמה מצבה קשה‭."‬

מועקה איומה 

אריאלה ניגשת אל שיר. "אני אוריד לך עכשיו את הידיים מהאוזניים. תפתחי את העיניים. תסתכלי עליי. זה לא קורה עכשיו‭,"‬ היא מנסה להזכיר לה. "כששיר מתנתקת היא ממש מתחברת לעבר, לזיכרונות שלה. אני קוראת לה שתסתכל לי לתוך העיניים וכך היא מתחברת למה שקורה כאן ועכשיו‭,"‬ מספרת אריאלה. "כשהניתוק יותר חזק, אני נעזרת בריח. אני לוקחת מטלית עם ריח גרניום חזק וזה עוזר לה לחזור. במצבים ממש קשים, כשזה לא עוזר לי להחזיר אותה, אני שמה לה קוביית קרח ביד, אבל לפעמים הניתוק כל כך חזק שאני פשוט מחכה שהוא יעבור, כי אני לא מצליחה להחזיר אותה משם. וכשהיא חוזרת משם היא מותשת ויש לה כאבים איומים באיבר המין. היא ממש חווה שחזור של האונס‭."‬

כששיר חוזרת ל"כאן ועכשיו" היא אומרת: "אני מרגישה שאיבדתי תקווה" ופורצת בבכי. "אולי רק אחרי שאני אמות יפתחו את המחלקה כדי לעזור לאחרות. אני מרגישה שאני נמצאת בסכנת חיים. אני לא מצליחה להירדם בלילות. רוב היום אני נמצאת לבד בבית, וזה מפחיד אותי להיות כל כך הרבה שעות לבד, מבלי שאיש יודע מה באמת עובר עליי. אני מקווה שישקמו אותי, שיתנו לי תרופות. שישמרו עליי לכמה חודשים, שיראו בדיוק מה אני צריכה ויעזרו לי לשמור על עצמי. כדי שאוכל להשתקם ולחיות את החיים שלי‭."‬

יש לך חלומות? 

"המון‭,"‬ היא אומרת, ועל פניה מתפשט חיוך גדול. "אני רוצה להיות אני. להיות אני לפני כל מה שקרה. להיות שמחה ומאושרת. אני רוצה לעזור לעצמי

ולעזור לאחרים, אבל כרגע המועקה כל כך גדולה שאני לא יכולה לעשות שום דבר. אני לא מצליחה להתרכז, לא מצליחה לתפקד. לא מצליחה לעשות כלום. אני מרגישה מועקה איומה. אני לא יכולה לחשוב. אם זה היה ילד של חבר כנסת או של שר כבר היו נותנים תקציב. לא היו נותנים לבעיות ביורוקרטיות למנוע ממנו טיפול. אני מחכה כבר חודשיים לאשפוז וכל הזמן דוחים אותי. אם יקרה לי משהו בשבועות הקרובים זה יהיה באשמתם‭."‬

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "בדיון שנערך לאחרונה במשרד הבריאות סוכם שיוקצו מיטות ומשאבים הנדרשים בבית החולים כפר שאול כדי לטפל בנפגעות תקיפה מינית הזקוקות לאשפוז פסיכיאטרי. כל המחלוקות יושבו בדיון‭."‬