המלחין בעל הניצוץ האלוהי

שוברט. עולמו של מלחין (צילום: GettyImage)

ביום המיועד יצאו האב ובנו לדרכם. בַּמקום ציפו להם מנהל המוסד, מר אינוצנץ לנג, ומר פיליפ קורנר, המורה לשירה והמנצח של מקהלת הקפלה הקיסרית. שניהם נכחו במבחני הכניסה והתרשמו מאוד מפרנץ. מי ששמח ביותר היה מר קורנר.

קורנר אמר לידידו מר לנג: "סופראן כה יפה כמו שיש לשוברט הצעיר לא שמעתי זה זמן רב! הכול יודו שנער זה יהיה תוספת כוח רצינית למקהלה". מר לנג, שוחר מוזיקה מובהק, עודד מאוד את לימודי המוזיקה בפנימייה. הוא הוסיף על דבריו של מר קורנר ואמר: "נגינתו בכינור אף היא רבת הבעה, ובשנות חייו המעטות רכש לעצמו ידע רב בנגינה. אין לי כל ספק שמר הופמן, המורה לכינור, יהיה מאושר לקבלו. מי יודע, אולי יגיע למדרגת כנר מוביל בתזמורת!"

כאשר הגיעו האב ובנו למשרד קיבלו אותם שני אנשים אלה בלבביות רבה. התלמיד שוברט נשלח מיד למחסן הבגדים לקבל מדים, והאב נשאר במשרד ושוחח עם מר לנג. "התרשמנו מאוד מבנך", אמר לו מר לנג, "גם מאֶסטרו סליירי לא חסך שבחים. האם תוכל לומר לנו היכן קיבל חינוך כל כך טוב, ומי היו מוריו?"

האב התמהמה רגע ארוך ואחר כך אמר: "איני יכול להצביע על מורים מיוחדים שהיו לבני. בטרם הגיעו לגיל חמש לימדתי אותו את יסודות הקריאה והכתיבה, והוא קלט אותם במהירות. מגיל שש המשיך את לימודיו הכלליים בבית הספר שאני מלמד בו. עם זאת עלי להעיר שתמיד הצטיין פרנץ בלימודיו והיה התלמיד הראשון בכיתתו. הוא ילד בעל סקרנות רבה.

בני בכורי איגנץ לימד אותו לנגן בפסנתר ואחר כך הוא המשיך ללמוד אצל מר הולצר, המנהל המוזיקלי בכנסיית הקהילה של ליכטנטאל. הוא התמסר מאוד לבני והעריך מאוד את כישרונותיו. אצלו קיבל פרנצי שיעורים בנגינה בעוגב ובפסנתר וכן שיעודים תאורטיים. לימדתי אותו לנגן בכינור.

איני רוצה להפליג בשבחו של בני, אבל מורו הנכבד, מר הולצר, אמר פעם, כי את הישגיו הרבים של פרנצי כתלמיד, הוא זוקף לזכות כישרונותיו יותר מאשר לעצמו כמורה. אני מזדהה מאוד עם הערה זו גם בנוגע להוראת הכינור. במקרה אחר הפתיע אותי שוב מר הולצר, כשאמר לי: 'בכל פעם שאני מלמד אותו משהו חדש, מתברר לי שהוא כבר יודע! לבסוף לא לימדתיו דבר מיוחד, אלא רק הקשבתי לו בתדהמה שלווה".

"מעניין מאוד", אמר מר לנג, "אשים לב אליו ואעקוב אחר התקדמותו".

והנה חזר פרנץ ממחסן הבגדים. האב לא הכיר את בנו; לגופו חליפה חומה כהה, סוּדָר לבן לצווארו, כותפת מוזהבת על כתפו השמאלית ולראשו כובע בעל שלוש קצוות. כפתורי החליפה היו מלוטשים ונוצצים; נוסף על כך לבש אברקי ברך ונעל נעלים עם אבזמים. הנער נראה מאושר. את המכנסיים הדהויים שלו השליך לאשפה. שוב לא יצטרך להתבייש בלבושו.

"אבא, האם המדים האלה מוצאים חן בעיניך?" שאל את אביו המופתע.

"בהחלט, בני. אני מקווה שתהיה ראוי להם", אמר.

"אעשה כל שביכולתי", ענה שוברט לאביו שנפרד ממנו בחום.

הנער היה גאה שהתקבל לבית הספר, אך עד מהרה ילמד שחיי הדרור הסתיימו. שוב לא יתחמם בחיק אמו או יֵלך עם אחיו קרל לשדות כדי לראות כיצד הוא מצייר. תמו המשחקים עם בת דודו החביבה מגדלנה. שוב לא יוכל לבחור את הזמן המתאים כדי לנגן דואטים בפסנתר עם אחיו איגנץ. עתה ישוחרר מן הפנימייה רק לחגים ולעתים גם לימי ראשון.

כל חייו משתנים מעתה. הבניין שהמוסד שכן בו היה קר ובלתי מוסק, הארוחות היו דלות ולא פעם שכב לישון רעב – אך דברים אלה ייוודעו לו מאוחר יותר. בשעה זו היה מאושר בשל הפעילות המוזיקלית בכלל, ובמקהלה ובתזמורת בפרט.

כבר למחרת הוזמן שוברט להצטרף למקהלה הקיסרית. ביום ראשון הקרוב התכוננה המקהלה להשתתף בשירה במיסה של מוצרט.

המנצח, מר קורנר, טרח והקפיד מאוד שמהחזרה הזאת לא ייעדר איש, שכן בשעת התפילה אמורה להיות נוכחת כל המשפחה הקיסרית. בבואו לכנסייה היו שם כל חברי המקהלה. כמו כן היו שם בחורים בוגרים שאינם תלמידי האוניברסיטה אלא זמרי טנור ובאס מבוגרים, השרים תמורת שכר. שוברט נהנה מאוד לשיר וגם להאזין לשירת המקהלה.

הוא חשב בלבו: "אולי בעתיד אף אני אחבר מיסות ואבוא להאזין למקהלה הקיסרית המבצעת יצירה שלי. כשיבוא הקיסר להשתתף בתפילה ודאי יתעניין לדעת מי חיבר את המוזיקה היפה הזו. אז יקרא לי המנצח, יציג אותי בגאווה לפני הקיסר ויאמר: הוד רוממותו, המלחין הזה היה תלמיד בקונוויקט ובזכות קולו היפה זכה במִלגה הקיסרית!"

אכן הייתה זו מקהלה מצוינת שכללה רק זמרים בעלי קול משובח.

גוף מוזיקלי חשוב בבית הספר הייתה התזמורת שהקים המנצח מר וונצל רוז'יצקה (Ruzicka). שוברט השתלב יפה בתזמורת הפנימייה וכעבור חודשים אחדים חש את עצמו בן בית בין המנגנים. אף הם אהבוהו והעריכו אותו. למרות הצטיינותו בנגינה היה צנוע ולא ידע יהירות מהי. לא עבר זמן רב והמנצח למד להכיר את שוברט ולחבבו. שוברט קיבל ממנו שיעורים בפסנתר ובהלחנה. הנער המתמיד הזה הרשים אותו מאוד.

באחת הישיבות של מורי הפנימייה, פנה מר רוז'יצקה אל המורה לכינור מר פרדיננד הופמן ושאל: "מה דעתך על תלמידך החדש פרנץ שוברט?"

מר הופמן הרהר רגע ואמר: "הנער הזה מחונן ביותר. כל שיעור עמו הוא חוויה עמוקה. לא זו בלבד שהוא מוכן היטב לשיעורים, אלא שיש לו כוח ביטוי רב. כל יצירה שאני נותן לו לנגן מקבלת משמעות חדשה. בזכות כישרונו הרב, אני משתדל לא לאכזב אותו ומחפש בעבורו יצירות מעניינות".

"אף אני חש כמוך", אמר מר רוז'יצקה, "דומה שיש לו קשר ישיר לאלוהים! בשיעורים להלחנה אני חש שהוא יודע מה אני רוצה לומר, לפני שאני מעיר לו". "באשר לתזמורת", אמר המורה לכינור, "אני סבור שמקומו בקבוצת הכינורות הראשונים ואולי אף בעמדת הכינור הראשון".

"ייתכן שאתה צודק, מר הופמן", אמר המנצח. "לאחרונה היה לי מקרה מעניין מאוד עם שוברט הצעיר. באמצע

חזרת התזמורת נקראתי לפגישה עם המנהל לא הייתה לי ברירה, נאלצתי לעזוב את החזרה. לפני צאתי ביקשתי מן הנגנים להיות שקטים ולחכות בסבלנות עד שאחזור.

לדאבוני ארכה הפגישה זמן רב וחששתי שמא הנערים ישתובבו ויתפרעו ויאַבדו את הריכוז. בגמר הפגישה מיהרתי לחדר החזרות, אך מרחוק שמעתי את התזמורת מנגנת את הסימפוניה של ונהאל (Vanhal). כשהתקרבתי עוד, ראיתי את הנער הקטן עומד מול התזמורת, מסתכל בפרטיטורה ומנצח עליה במלוא הרצינות. חברי התזמורת קיבלו את הניצוח שלו כדבר מובן מאליו. כאשר נכנסתי לאולם, עמדתי בצד ונתתי לו לסיים את הניצוח על כל הפרק השני ואחר כך הצטרפתי למחיאות הכפיים עם כל הנגנים".

"אם כך יש לך אסיסטנט בתוך התזמורת ותמיד תוכל להיעזר בו, כאשר תהיה עסוק או כשתיאלץ להיעדר", אמר מר הופמן. "אכן כן. כך אעשה", ענה מר רוז'יצקה.

מתוך "שוברט - מבט אל עולמו", מאת צבי צרי, הוצאת נהר ספרים