אני לא הפרעתי לך, אתה אל תפריע לי
"פוליטיקה" בערוץ הראשון הפכה לשיח ישנוני אך מהודק. "מועצת החכמים" של ערוץ 10 היא ערימת צעקות וזירת איגרוף בה מכים את הנציגה הנשית בפאנל. אז איזו תוכנית מנצחת?
חברה המייצרת בין היתר כורסאות טלוויזיה, שכרה פעם מכון סקרים שיברר מול אילו תוכניות טלוויזיה אנשים נרדמים. במקום הראשון המפוקפק זכו תוכניות הפוליטיקה. מצד אחד, נשגב מבינתי איך אפשר להירדם מול הפורמט הצווחני הזה, מצד שני תוכניות פוליטיקה הן, בואו נודה על האמת, על פי רוב קשות למדי לצפייה, ומסעירות בעיקר את הנוכחים באולפן.
הן מתבססות על חיבתו של הישראלי המצוי להתווכח על כל דבר ולרוב משטיחות את הדיון הפוליטי, אבל מצד שני גם מסייעות לקדם חקיקה עם אינטרס ציבורי או להעלות נושאים על סדר היום.
למרות שערוץ 2 הוא שהפך את הפוליטיקה - כמו כל דבר בעצם - לאמצעי בידור, תוכנית האם של הז'אנר, זו שבה עוצבה דמותו של הוויכוח הפוליטי כסוג של תיאטרון עם קריצה, עלתה דווקא בערוץ הראשון בשנת 1992. קראו לה "פופוליטיקה", הנחה אותה דן מרגלית וחברי הפאנל שלה - העיתונאים אמנון דנקנר, טומי לפיד והרב ישראל אייכלר ,שמדי פעם הוחלף בנציגה נשית, התווכחו לקול צהלות הקהל באולפן.
שלושתם הצליחו להפיח חיים בדיון פוליטי משמים שעד אז סבל בעיקר מגודש של פוליטיקאים מחבבי קלישאות, ובעיקר הפכה לשם נרדף לצעקות ול"אני לא הפרעתי לך, אז אל תפריע לי".
"פופוליטיקה" נולדה כניסיון לשלב דיון פוליטי עם שירי פופ (כן, סיפור אמיתי), ומכאן גם שמה. מהר מאוד ירדו שירי הפופ מהמשוואה, אבל השם נשאר. התוכנית הפכה פופולרית מאוד ושלושת הפאנליסטים, שהתנגחו בסגנון חופשי באורחים שהגיעו לאולפן, קטפו כל אחד בתורו את הפרס.
לפיד ז"ל קיבל מקפצה למפלגת "שינוי" ומשם לכנסת, דנקנר הפך לעורך "מעריב" וגם הרב אייכלר הצטרף למירוץ הפוליטי. בשלב מסוים עברה התוכנית לערוץ 2. לא מעט תוכניות אירוח פוליטיות הגיעו אחריה, והפעם נערוך מבחן מסך ל"מועצת החכמים" של ערוץ 10 ו"פוליטיקה", הגלגול העדכני של "פופוליטיקה" בערוץ 1.
"פוליטיקה" - ערוץ 1
אם יש קהל באולפן של "פוליטיקה", הוא לא מורגש. בכלל, למרות הדמיון בשם, רק לעיתים רחוקות מזכירה התוכנית את אִמַה המיתולוגית. המראיין הוא עודד שחר (שלפעמים מוחלף ביעקב אחימאיר), ושניהם מחזיקים קצר את הדיון באולפן. אחימאיר, למשל, מנהל את הדיון ביד רמה. הוא פונה בכל פעם אל אחד מהאורחים עם שאלות ספציפיות, ולא מאפשר כמעט ברברת מיותרת. חלק מהראיונות נעשים בשיטת "הפרד ומשול", כלומר אחד על אחד, באופן שמונע ויכוח קבוצתי. רשימת הנושאים מוגדרת מראש - אבל הפאנל לא קבוע.בהעדר פרסומות וברוח הערוץ הראשון, מציעה "פוליטיקה" דיון ארוך ומעמיק בנושאים שעל הפרק. ראיון שפתח את התוכנית עם יו"ר הכנסת רובי ריבלין היה ארוך ומשמים, במהלכו היה לי זמן לחשוב אם יש קשר בין זימונו לבין העובדה שהאות ל' בלוגו התוכנית מזכירה את ה-ל' של מפלגת הליכוד ממסע הבחירות.
לעומת זאת, דיון אחר שעלה דווקא הדליק את האולפן, אך הווליום עלה אולי פעם אחת, אולי כי כולם פחדו מאחימאיר.
דן מרגלית: התארח ודיבר על כל מיני דברים שהוא העדיף לא לדבר עליהם.
מדד הטונים: תוך חצי שעה, וגם אז רק פעם אחת.
ספירת "עוד לא סיימתי": פעם אחת. שאפו.
רגע של נחת: ד"ר אלטשולר בטוחה שלבמאי הסרט השנוי במחלוקת "אודם", יונתן סגל, קוראים "סגל מומו".
"מועצת החכמים" - ערוץ 10
"מועצת החכמים" הוא השם של משדר חד-פעמי שעלה בערוץ 10 יום לפני הבחירות לכנסת ה-17 ב-2006, עם ההרכב המקורי של "פופוליטיקה". בערוץ 10 רצו לעלות גם עם השם "פופוליטיקה", אך יוצרי התוכנית המקורית דרשו מהמנחה דן מרגלית לוותר על השם מטעמי זכויות יוצרים.
מרגלית. רק הוא נשאר מהפאנל המקורי (צילום: ערוץ 10)
בעקבות המשדר החליטו בערוץ להמשיך עם התוכנית במתכונת שבועית קבועה. אייכלר פרש (אריה דרעי החליף אותו לתקופה קצרה), לפיד ודנקנר נשארו. בשנתיים שלאחר מכן ירדה התוכנית כדי לפנות מקום ל"הישרדות", וחזרה בהרכב אחר.
מהפאנל המקורי נותר היום רק מרגלית, וסביבו יושבים גדעון לוי, יפעת ארליך, ארי שביט, גדי טאוב, אלדד יניב. האולפן, לעומת זה של הערוץ הראשון, אינטימי וחם, ואולי זה מה שמבעיר את האווירה. חכמי המועצה, מסתבר, ממהרים להתלהט, וחיש קל עוברים לשחק במשחק האהוב על רוב הפאנל (הגברי, בעל הנטיה הברורה שמאלה על המפה הפוליטית) - לאכול את ארליך.
ארליך היא אישה, מתנחלת וימנית בדעותיה, מה שמכסה עבור המפיקים שלוש נישות בכיסא אחד בלבד, ובאולפן קטן זה לא מעט. שאר הפאנליסטים מקפידים להתנגח בה לפי תור, ולפעמים גם כולם יחד. לזכותם המפוקפקת יאמר שהם שומרים על מסורת הצעקות, הכניסה זה לדברי זה ושאר התחלואים שאפיינו את "פופוליטיקה".
דן מרגלית, בניגוד לאחימאיר הדעתן אך הנחוש מרבה להיעלב, גדי טאוב פותח את הפה לראשונה אחרי 20 דקות (ואז לא סוגר אותו למשך עשר נוספות), וארי שביט משלים את המהלך. את רוב הדיון התקשיתי לקלוט, בגלל החפיפה בצעקות, מה שיקשה עלי להעיד על איכותו. הבונוס הדרמטי: יפעת ארליך עוזבת את האולפן באמצע השידור, וחוזרת בדקה האחרונה.
דן מרגלית: הנחה בדעתנות חמימה אונס קבוצתי דעתני וחמים של ארליך.
מדד הטונים: קפצו תוך חמש דקות.
ספירת "עוד לא סיימתי": ובכן, גם אני לא סיימתי לספור.
רגע של נחת: גדעון לוי מפייס את ארליך ומבטיח לבוא לשרוף שדות בשבת.
השורה התחתונה
טוק שואוז פוליטיות לא באמת נועדו להעמיק או לשכנע בעניינים פוליטיים.
הן יותר במות גלדיאטורים שאמורות לפרוק את המתח הפוליטי שמצטבר במדינה קטנה וחמה מוקפת אויבים.
אלא שבין "פוליטיקה" ל"מועצת החכמים", דווקא "פוליטיקה" המתונה מצליחה לעניין ולהעמיק במקום ש"מועצת החכמים", למרות שהיא שיקית ועל פניו מתוחכמת יותר, וחברי הפאנל שלה אינטיליגנטיים ושנונים אחד אחד, מצליחה לייצר רק מהומה קקפונית וקלישאתית. בהפתעה לא קטנה, מוכרז בזאת הערוץ הראשון כמנצח. שתהיה לכולנו שינה נעימה.
- למבחני המסך הקודמים - לחצו כאן