חלומות חמים
אלבומיהם החדשים של "הוט צ'יפ" ו"ביץ' האוס" מסמנים את 2010 כשנת פופ מצוינת. שרון מולדאבי מאיר זרקור על שתי היצירות, שיש בהן הגשה ייחודית, קולות חסרי זיהוי מיני מובהק והצטיינות צורנית ותוכנית כאחד
הם אחים ברוח ובחומר, למרות שהאחד ילד אולפן רביעי לחבורה לונדונית והשני אלבום שלישי לצמד מבולטימור. לכאורה, אלקסיס טיילור וג'ו גודארד, מנהיגי "Hot Chip", עושים אלקטרוניקה חכמה מוכוונת רחבות, ואילו הגדרת ה"דרים-פופ" כולאת את ויקטוריה לגראן ואלקס סקאלי מ-"Beach House" בסד של מוזיקה מינימליסטית ומרחפת. אלא שהגדרות הן מה שנפרץ כאן: אלבומיהם היפהפיים של שני ההרכבים יצאו כמעט במקביל, והמשותף ביניהם רב מאוד. העשור הטרי כבר נפתח בשני אלבומים מצוינים של "Vampire Weekend" ו-"Yeasayer". כעת, עם צמד היצירות הזה, נוצרה רביעיה שדי בה כדי להפוך את 2010 לשנת פופ מצוינת.
"הוט צ'יפ" נולדה לפני עשר שנים בקולג' בו למדו טיילור וגודארד, והפכה להרכב ששילב חום וקור, רגשנות ואירוניה, חושים פופיים וגישה קצת שכלתנית לטיפול בצליל. להיטה הגדול והכי מוכר בארץ נקרא "Ready For The Floor", אבל דומה שבדרך לאלבום החדש התעכבה בצמתי השראה אחרים ולא בהכרח ברחבות.
הוט צ'יפ (טיילור שני מימין). קור וחום (צילום: Bevis Martin, Charlie Youle)
קודם לכן, השתכללו החברים בשלל עבודותיהם הנוספות כדיג'ייז ורמיקסרים, בין היתר לאיימי וויינהאוס, הגורילאז והסיזר סיסטרז. אבל בשנתיים מאז אלבומם הקודם עבדו עם אמנים וותיקים כרוברט ווייאט ופיטר גבריאל, הקליטו יחדיו חידוש מורכב ל-"Transmission" של ג'וי דיויז'ן, וטיילור הוציא אלבום סולו יפה מאוד. באלבום נכלל חידוש הלהיט המשועשע של פול מקרטני, "Coming Up", שהפך אצלו דווקא לבלדה לנונית חולמנית ונוזלית, עם שתי גיטרות עדינות והכפלה של הקול, המתחנן לחיבוק.
"One Life Stand", האלבום החדש של הוט צ'יפ, נדמה לפרקים כאילו כולו ביצועים מחודשים לקלאסיקות, מהטעם הפשוט - והכה חריג בפופ העכשווי - שהוא מכיל מקבץ פנטסטי של לחנים מעולים.
השילוב בין אלקטרוניקה לכלים אקוסטיים, בין אמצעים דיגיטליים חדשניים לתכנים אנושיים ראשוניים ונצחיים, מעסיק את הפופ לפחות מאז ראשית שנות השבעים. בחלוף השנים כבר נמזגו ונמסכו היטב זה בזה בשלבי הביצוע הדיגיטלי והאלקטרוני עם הידני והחשמלי. אבל היצע האפשרויות שעומד בפני אמנים בשלבי ההפקה וההקלטה ממשיך לגרום לפיחות חמור במעמדם של חומרי הגלם: המנגינות וכישורי ההלחנה של אמני הפופ.
פירוש שמם, "הוט צ'יפ" - שביב חם - מעולם לא דייק יותר בתיאורם, אבל ההישג הנוכחי שלהם הוא אדיר בעיקר בגלל שלושה שירים מופתיים: "Hand Me Down Your Love ," "I Feel Better (שרמיקס נכון יהפוך אותו לאחד מלהיטי ההאוס הגדולים בכל הזמנים) ו-"Slush".
עם עוד שבעה שירים מצוינים, האלבום הופך את "הוט צ'יפ" לגדולה מסך כל ההשפעות עליה ומאזורי יצירתה הטבעיים. אם עד היום היו חבריה בעיקר חכמים ומגניבים וחדשניים, עכשיו הם גם כותבים שירים גדולים, שבהגשה ובמעטפת לגמרי שונות היו ראויים גם עבור אמני-עבר שונים מהם בתכלית (כמעט מפתה לשוב ולהשתמש בצמד השמות המקודש לנון-מקרטני).
תפילות חדר שינה
המנוני פופ עצומים מסתתרים גם בחדש של "ביץ' האוס": "Teen Dreams" שלהם נשמע כמו אלבום הצ'יל שהוקלט כהמשכו הישיר של אלבומם של "הוט צ'יפ", לצריכה יותר מאוחרת ומותשת. חברי "ביץ' האוס" ממשיכים להתמחות בגיטרות נקיות, פעמוניות ומרוחקות, ובמסכי קלידים ערפיליים. אבל יש משהו ממזרי בתפילות חדר השינה שלהם. בעוד מרבית הלהקות כותבות שירים קטנים או בינוניים ומנפחות אותם בהפקה לממדים גרנדיוזיים, ביץ' האוס מחברת מנגינות ענקיות, אפיות, ושומרת אותן בגובה החזה.
ביץ' האוס. מצע אירופאי כבד
"נורווגיה" היה הופך ללהיט אצטדיונים של קולדפליי אילו הופק כשיר להתעוררות ולא כשיר לקראת חלימה, ו"הולכים בפארק" היה נכנס במילניום שעבר ל"The Bends" של רדיוהד. "Ten Mile Stereo" מתכתב עם הגיטרות המכושפות של "פליט פוקסז", וב-"Lover Of Mine", לגראן נשמעת כמו ניקו שמגישה בלדה שכתב לה לו ריד.
מרבים להשוות את לגראן, אחייניתו של המלחין מישל לגראן, לניקו ולהופ סאנדובל, אבל דומני שאלו השוואות מעט שטחיות. האחרוּת של לגראן, והמצע האירופאי הכבד שלה, מאזכרים במשהו את ניקו, וסגנונית אכן יש קרבה בין להקתה למאזי סטאר של סנדובל. אבל לטעמי, האיכות הכי ייחודית של הגשתה הקולית מפגישה אותה שוב עם נוכחות שבולטת גם בשירה של טיילור מ"הוט צ'יפ". לשניהם קולות לא מזוהים מינית, מה שתמיד חריג בפופ. הגוון של טיילור מאוד רך וכמעט בתולי, ובלגראן יש משהו זעוף, קמוץ שפתיים ונוקשה לסתות. שניהם לא זמרים גדולים אבל מגישים ייחודיים, שמסייעים לפיתוח האישיות המובחנת של להקותיהם.
וכעת חוצות שתי הלהקות ביחד את הסף שרק מעטים חצו לפניהן. הן מציגות את האסתטיקות הכי עדכניות בפופ, תוך השענות מוצקה על המיטב במסורות כתיבת השירים ובייחוד המנגינות. שתי הלהקות מציגות צורות ותכנים מרגשים ביותר, שלהבדיל מהשגור בשנים האחרונות לא באים זה על חשבון זה או מבטלים אחד את השני, אלא מעצימים ומפרים. כבר לא צריך לחפש שירים טובים אצל אמנים שמרניים סגנונית, או ליהנות מחלוציות הפקתית אצל מחברי שירים בינוניים.
לפנייה לכתב/ת 
