אוסקר או לא, אנחנו ניצחנו

איזה הישג לקולנוע הישראלי! מועמדות שלישית ברציפות לאוסקר! מחמם את הלב! ולא, ריבוי סימני הקריאה פה אינו בבחינת הפוך על הפוך.

בפעם הראשונה, הרענו בהתלהבות ("בופור", 2008). בפעם השנייה, זה היה מובן מאליו, כולל אפשרות של זכיה ("ואלס עם באשיר", 2009). אבל הפעם כבר מדובר בהישג היסטורי של ממש, שכן מעטות המדינות שהצעידו שלושה סרטים, בזה אחר זה (כמו הרצף של "השוטר אזולאי", "אני אוהב אותך רוזה" ו"הבית ברחוב שלוש" בשנות ה-70), לקטגוריה המכובדת של הסרט המצטיין בשפה זרה. העובדה הזו, יחד עם זכייתו של "לבנון" בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה האחרון, הופכת את השנה החולפת למוצלחת ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, לא פחות.

המועמדים לסרט הזר. שוב אנחנו בפנים (צילום: AP)

לפני מספר חודשים, כאשר הוכרז בטקס האקדמיה הישראלית לקולנוע על זכייתו של "עג'מי" בפרס הסרט הטוב ביותר, נדמה היה שהוחמצה הזדמנות פז לשגר הוליוודה מועמד בטוח, "לבנון". מאידך, היו מי שבירכו על שהאקדמיה השכילה להתעלות מעבר לנישת "סרטי לבנון", שהובילו את שתי המועמדויות הקודמות. היו גם שטענו שלו יזכה "עג'מי" במועמדות - תהיה זו תעודת הצטיינות שנתית לקולנוע הישראלי. גם ונציה, גם הוליווד, ולא בזכות סרט אחד. כמה משמח להיווכח היום שהצדק היה עמם.

יצירה שכולה אמת

נכון, פה ושם נשמעות טרוניות על האופן שבו גם סרט זה, בבימוי משותף של ירון שני וסקנדר קובטי, מציג כקודמיו את פניה הלא מחמיאות של החברה הישראלית. אבל הגינויים האלה מגיעים בחלקם מצד אותם אנשים שסבורים שהמכלאה הקרויה "האח הגדול" משקפת את כל הנפלא והרגיש שבנו.

אז הנה, הנה לפניכם יופיה האמיתי של החברה הישראלית - במאי ישראלי ועמיתו הפלסטיני מביטים למציאות בעיניים ומנפקים יצירת אמנות גדולה ומרגשת!

יתר על כן. "עג'מי" הוא פרויקט קולנועי-חברתי מהמעלה הראשונה. סרט שצמח מהשטח, עם בני השכונה היפואית הנ"ל בתפקידים המוכרים להם היטב מהוויי חייהם. סרט שכולו אמת, אמנותית וחברתית, ושנבט מתוך האדמה הקשה שעליה מתנהלים שלל סיפוריו במשך שבע שנים של עבודה. שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני שאינו "עוד" סרט-סכסוך פלקטי וצדקני, אלא מסמך אותנטי ועז מבע.

למעלה מ-180 אלף צופים רשם "עג'מי", נכון לשעת כתיבת שורות אלה. תחשבו על זה. סרט דובר ערבית ברובו, שהביא אל בתי הקולנוע ציבור ערבי-ישראלי שאינו צורך על פי רוב סרטים כחול-לבן, ושאינו מפנה אצבע מאשימה אל צד זה או אחר. נמאס על כן לשמוע את המנטרות על היותו של כל סרט ישראלי מצליח

"עוכר ישראל" ו"פשע נגד הציונות". המועמדות המרגשת באמת הזו - אך הלא-לגמרי מפתיעה - היא רגע גדול לקולנוע הישראלי ששום פובליציסט מתלהם ושום טוקבקיסט עצבני לא יצליחו להרוס.

ולשאלת השאלות - מה הסיכוי? לפני שנה, היו הרבה מאוד אנשים בהוליווד שהימרו על "באשיר", שמאחוריו גם עמדה מערכת יחסי הציבור המשומנת של סוני. את האוסקר, כזכור, חטף במפתיע הקיטש היפני "פרידות". השנה נוטים הסיכויים לטובת יצירת המופת של מיכאל האנקה, "סרט לבן", הנציג הגרמני בתחרות. מצד שני, עד כמה יכולים החברים באקדמיה להתעלם גם הפעם מהנוכחות הישראלית? אפשר להתחיל לקוות.