דיכאון אחרי אימוץ: יש דבר כזה
הן לא יכולות להאשים את ההורמונים, אין להן תפרים כואבים או קשיים בהנקה. כולם מצפים שאמהות מאמצות שחיכו לילד שנים יהיו מאושרות כשהוא מגיע, אבל יש כאלה שנכנסות לדיכאון ממש כמו אחרי לידה. עכשיו הן גם מעיזות לדבר על זה ב"זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות"
בספטמבר האחרון אימצה שרון (שם בדוי) תינוקת בת שנה וחצי מרוסיה, אלא שהאושר לא נמשך זמן רב. "יום אחרי שחזרתי לארץ עם בתי, התחלתי להרגיש רע," היא מספרת. "מצאתי את עצמי לבד עם יצור תובעני שצורח, שצריך להאכיל אותו, להחליף לו ואי-אפשר לתקשר איתו, כי הוא לא מבין את השפה. כשחיתלתי אותה, היא בעטה והרביצה. כל פעולה הפכה להיות משימה – לאכול, לקלח, שלא לדבר על לצאת מהבית, פעולה שבמקרה הטוב לקחה לי שלוש שעות. הייתי עייפה, הגב כאב לי מהרמת משא של 12 קילו. חזרתי עם פנטזיה של להיות אמא והרגשתי כמו הפיליפינית של הבת שלי. הייתי עצבנית, עשן יצא לי מהאוזניים. לא הבנתי מה קורה לי. לא יכולתי להפסיק לקטר ולבכות."
סביבתה של שרון, אם חד-הורית, לא הפגינה אמפתיה למה שעובר עליה ולא סייעה לה כלל בהתמודדות הלא פשוטה. "המשפחה שלי, שהייתה כל-כך תומכת קודם, התחילה להתרחק, לא הבינה איך אני לא אסירת תודה על זה שיש לי בת. לא היה להם נעים לשמוע על הרגשות שלי. הם אמרו, 'אי-אפשר עם כמות הקיטורים שלך.' על כל דבר היה להם מה להגיד, מה שהחמיר את המצב, כי כשאת לא שלמה עם האמהות שלך, כל הערה בטריטוריה שאת חדשה בה זורה מלח על הפצעים."
יותר משאחרים העבירו עליה ביקורת, שרון בעצמה שפטה לחומרה את מעשיה ואת התנהגותה. "הנורא מכל היה תחושת האכזבה העצמית," היא מודה. "הרי אני אמורה לאהוב את הבת שלי, להתכרבל איתה באהבה ובאושר, ואם אני לא מרגישה ככה, זה אומר שאני לא אמא מספיק טובה ואולי לא הייתה לי הזכות לאמץ. הרגשתי שאני טובעת בתוך ביצה ולא מצליחה להוציא את הראש. הייתי אומללה. לא הצלחתי להפסיק לבכות, הזנחתי את עצמי, עליתי במשקל, הסתובבתי עם עיגולים שחורים מסביב לעיניים." טוב, זה קורה לא רק לאמהות מאמצות.
"אני מניחה שהמעבר הזה מהחיים העצמאיים לאמהוּת נושא בחובו משבר כזה או אחר גם לאישה שיולדת, רק שהטבע השכיל לפתור את השינוי בעזרת תהליך הדרגתי של תשעה חודשי היריון. באימוץ שלי, בנוסף למשבר הזה, היה את הקושי בבניית קשר ויצירת אמון עם ילדה שכבר פיתחה לעצמה הרגלים התנהגותיים הישרדותיים עם חסכים מאוד גדולים. ילדה שהייתה רגילה להתנהל בקבוצה, ופתאום היא לבד. ילדה שלא יודעת מה זה לנסוע באוטו, לאכול לבד ויותר מזה – לא מורגלת בצרכים בסיסיים כמו לחבק, להתמסר, לגעת. כל הדברים שיוצרים את הקשר המיוחד הזה בין אמא לילד. הורים ביולוגיים מתמודדים בתחילת הדרך עם צרכים אחרים לגמרי של תינוק בן-יומו. אני קיבלתי אותה כמעט בת שנתיים, כשהיא חונכת את שלב הלא-לא. זה היה מאוד קשה."
אחרי חודשיים של אומללות הבינה שרון שהמוצא היחיד עבורה הוא פנייה לטיפול. "הלכתי לפסיכולוגית ואמרתי לה, 'אימצתי ילדה, ואני אומללה.' במקביל הלכתי לטיפול אלטרנטיבי, כי התחילו לי אלרגיות של סינוסיטיס. המטפל זיהה ישר שמדובר בבעיה נפשית, ואני פרצתי בבכי בלתי נשלט, התפרקתי. מאותו רגע התחלתי להרים את עצמי."
במקביל לפגישות עם הפסיכולוגית השתתפה שרון בסדנה להורים מאמצים, שבה שמעה לראשונה שמה שהרגישה נקרא "דיכאון אחרי אימוץ" – תופעה שבה לוקות כ5- אחוזים מהאמהות המאמצות (לעומת 15 אחוז הלוקות בדיכאון אחרי לידה.( "בדיעבד, אני לא יודעת אם אפשר היה ממש להכין אותי לקראת זה, אבל היה מקל אם מישהו היה אומר לי שזה לגיטימי," היא אומרת. "הייתי בטוחה שהבעיות קיימות רק אצלי, וכשהבנתי שלא ושאלו בעיות האופייניות גם לגיל שנתיים, זה מאוד הקל עליי.
"היום אני לא קונה את כל ההצהרות של הורים מאמצים שטוענים מיד שהכל נפלא. יש קשר שתיקה סביב הנושא. במקום להודות במה שאת מרגישה, שומעים אמהות מאמצות אומרות, 'קשה כי הוא היפראקטיבי,' 'קשה כי הוא לא ישן בלילה,' אבל לא, 'קשה, כי קשה לי.' גם בין זוגות אני שומעת הרבה מתח סביב האימוץ, כי יש להם פנטזיה איך לגדל את הילד, וכשהוא מגיע וצצים כל הקשיים, מתעוררים חילוקי דעות."
עכשיו שרון שמחה לדווח שהמשבר מאחוריה. "אני כבר במקום טוב מאוד," היא אומרת. "החד-הוריות בפני עצמה היא קשה, אבל מצאתי את ההנאה. יצאתי לגמרי מהמצב המצוקתי שבו הייתי. התחלתי לקחת יותר עזרה. גם מקצועית עשיתי שינוי מבחירה. מתפקיד בכיר וורקוהולי הפכתי להיות עצמאית עם יכולת שליטה על הזמן שלי. עדיין אני לא מצליחה ממש לעבוד, אבל אני בדרך למינון הנכון של חיי האישיים וההתעסקות עם הבת. היא התחילה גן, היא מבינה יותר עברית, שזה עוזר בתקשורת, הבית מתנהל נעים, ואני מאושרת איתה."
"הרגשתי כמו הפיליפינית של הבת שלי". צילום אילוסטרציה: index open
הגברים לא סובלים
ד"ר תרצה יואלס, פסיכולוגית המתמחה בהתפתחות ילדים, בעלת מכון תמוז וחברה במרכז לחקר התפתחות הילד באוניברסיטת חיפה, אומרת שדיכאון אחרי אימוץ הוא תופעה שידועה יותר מהשטח ופחות מהמחקר. "בעוד שדיכאון אחרי לידה יכול להיות פיזי (כלומר, שנובע מהשינויים ההורמונליים) ו/או פסיכולוגי, בדיכאון אחרי אימוץ השינוי הוא פסיכולוגי בלבד ונובע מאיזשהו קושי להסתגל למצב חדש."
בעבודתה מסייעת ד"ר יואלס לזוגות מאמצים לעבור את תהליך ההיקשרות בין התינוק להורה, בונדינג בשפה המקצועית. "הפרדוקס הוא שמי שהולך לאמץ עובר דרך חתחתים, והציפייה היא שתהיה אופוריה, אבל לא פעם המציאות טופחת על הפנים," היא מסבירה. "מקבלים ילד שכבר מדבר, אוכל וצריך להתחיל להסתגל ולוקח זמן עד שהאם מרגישה שהוא שלה. הבעיה היא שהורים מאמצים חוששים להתעסק בחוויות הנפשיות המגיעות יחד עם האימוץ. הם כל-כך רוצים להצליח בהורות, שהם מדחיקים ומצפים שברגע האמת הכל יהיה מדהים. אלו שלא מרגישים את אותה האופוריה נעשים יותר רגישים ומועדים לדיכאון."
איך מטפלים בדיכאון אחרי אימוץ?
"הטיפול הוא בדיוק כמו בדיכאון אחרי לידה. צריך לקבל עזרה מקצועית פסיכולוגית. במהלך הטיפול חשוב להבין מה המקור, מה גרם לזה, אילו תכנים ואילו חרדות מלווים את האם, מה החששות שלה לגבי ההורות שלה. אפשר להיעזר גם בקבוצות ליווי למשפחות מאמצות וילדיהן שנערכות על-ידי אנשי מקצוע מתחום האימוץ, שמבינים את הילדים ואת הבעיות הרגשיות הנובעות משהייה בבתי הילדים. צריך, כמובן, גם לתמוך באם. לתת לגיטימציה לרגשות שלה ולחזק אותה, וכמובן לעזור בכל מה שקשור בטיפול בתינוק, בבית, בכביסות, באספקת אוכל. במקרה של דיכאון עמוק יש לשקול טיפול תרופתי."
הפנטזיה והמציאות
פרופ' רחל לוי-שיף, חוקרת ומטפלת בילדים מאומצים והורים מאמצים מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, חקרה מתחילת שנות ה90- את המעבר להורות בקרב מאה זוגות מאמצים. היא ליוותה את הזוגות בכל שלבי האימוץ, עד כשלושה חודשים לאחר קבלת התינוק. במאמר בכתב העת ,psychology Developmental שבו פירסמה את מסקנות מחקרה, גרסה שככל שגיל הילדים הנמסרים לאימוץ מבוגר יותר, כך עולה שכיחות הדיכאון הקל, הנקרא בייבי בלוז, בקרב האמהות. "הילדים הגדולים יותר הם ילדים עם צרכים מיוחדים," היא מסבירה. "למשל, תינוקות שעברו גמילה כי אמהותיהם היו מכורות, ילדים עם בעיות רפואיות, ילדים שעברו הזנחה גדולה, לפעמים התעללות פיזית, מינית, הרעבה."
לדבריה, גם לאורכו המתיש של תהליך האימוץ יש חלק בהופעת הדיכאון שאחריו. "בארץ לא מכריזים בקלות על ילד שהוא בר-אימוץ," היא אומרת. "ההמתנה ארוכה מאוד ומלאה פנטזיות, מה שגורם בסופו של דבר לפער בין החלום למציאות. קורה שאמהות נכנסות לדיכאון ומרגישות בעיקר זרות מאוד גדולה כלפי הילד המאומץ, וההיקשרות של שני הצדדים אחד לשני קשה יותר. הן חוששות לדבר על זה ומאוכזבות מעצמן, מזה שהן לא האמא האידיאלית שהן אמורות להיות. הצורך להיות אמא אידיאלית הוא אפילו חזק יותר אצל אמהות מאמצות מאשר אצל ביולוגיות."
השורה התחתונה במחקרה של פרופ' לוישיף דווקא אופטימית. מהממצאים עולה, שברוב המקרים ההורים המאמצים מאושרים יותר בהשוואה להורים לילד ביולוגי. "הם שמחים יותר לקום בלילה, לטרוח סביבו, לטפל בו, עד כדי כך שהתקופה הזו זכתה אצלם לכינוי 'ירח דבש."' ואגב, היא לא נתקלה בתופעת הדיכאון אחרי אימוץ אצל גברים. "לרוב הנשים מעוניינות באימוץ יותר מהגברים," היא אומרת, "כשאלו האחרונים או מתנגדים או מוכנים בגלל האישה. אמנם תהליך ההתקשרות של הגברים ארוך יותר, אבל התנודות במצב הרוח מאפיינות יותר את הנשים."
"פער בין החלום למציאות. צילום אילוסטרציה: index open
ככה ייראו חיי?
יעל (שם בדוי) לא זכתה לצערה לחוות את תחושת ירח הדבש. אחרי 12 ניסיונות הפריה ותרומת ביצית אחת החליטה לוותר על החלום להיכנס להיריון ולפנות למסלול אימוץ כאם חד-הורית. כעבור חודשיים, לפני כשנה וחצי, כבר חבקה תינוקת בת שנה וארבעה חודשים מרוסיה" .הכל קרה כל-כך מהר, ופתאום הייתה לי ילדה עם צרכים מאוד ברורים, ואני הפכתי לאמא שצריכה להיענות לצרכים האלה," היא אומרת. "מצד אחד הגשמתי את החוויה, ומצד שני חשתי בדידות ענקית. מחיים שהתנהלו בעצמאות טוטאלית, פתאום היה מישהו שתלוי בי. מההמתנה הזו שמילאה אותי במתח וכמיהה נפלתי אל תוך קושי פיזי, ובסוף היום נותרתי עם תחושת בדידות גדולה."
שיתפת מישהו בתחושה הזו?
"כשניסיתי לדבר על זה עם חברים, התגובה הייתה פליאה. אנשים ממש אמרו לי שהם לא מבינים איך אחרי שקיבלתי מה שרציתי, אני לא בהיי. הרגשתי אשמה. אמרתי לעצמי שאחרי כל מה שעברתי בארבע שנים של ניסיונות הפריה, איזו זכות יש לי להרגיש ככה? הציפייה של האנשים מסביב היא שתאהבי את הילד שלך מהרגע הראשון, וברגע שלא הרגשתי ככה, התלוו לזה הרבה רגשות אשם. היו לי תהיות בקשר לכישורים האמהיים שלי ובלילה, עמוק בתוך השמיכות, אפילו צצו מחשבות של אם עשיתי את הדבר הנכון. לא היה לי למי לפנות עם התחושות האלה."
נילי שלף, ממקימות "פסיפס," המרכז למשפחות מאמצות מחו"ל, שעורכת סדנאות להורים מאמצים, פוגשת לא מעט אמהות עם תחושות דומות ומכירה היטב את תופעת הדיכאון שלאחר אימוץ. "כשמגיע ילד מאומץ לאישה שעברה טיפולים רבים כדי להרות והגיעה למסקנה שהיא לא יכולה להביא ילד ביולוגי לעולם, מצופה ממנה להרגיש בעננים, ולא משנה אם היא נשואה או רווקה. ברוב המוחלט של המקרים האמהות מקבלות את הילד כשהוא מעל גיל שנה.
"יש לו הרגלים, יש לו מימיקות שרכש. לפעמים הן נגעלות מהחלפת החיתול, מהריח שלו, והן לא יודעות איך להתמודד עם התחושות האלו. הן לא תמיד יודעות גם איך לגעת בו, לחבק אותו, כי גם התינוק לא מתמסר מההתחלה. ואז, בחדרי חדרים, הן מגיעות ואומרות לנו, 'אני קמה בבוקר, אחרי שהילד לא ישן, ואני צריכה להאכיל אותו, להחליף לו, ללכת איתו לגינה – זה להיות הורה? ככה ייראו חיי"'?
שלף, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, שניהלה את מחוז תל-אביב והמרכז של השירות למען הילד, מספרת שחלק ניכר ממצוקתן של האמהות החוות דיכאון אחרי אימוץ נובע מהיחס המנוכר שלו הן זוכות מסביבתן. "הבעיה הכי גדולה היא שהחברה, שרואה באימוץ אקט הירואי, לא מקבלת את הרגשות האלה, והאמהות המאמצות מסתירות אותם אפילו מהבעל שקם שמח לעבודה. כדי שהאישה תרגיש נוח לבקש עזרה, היא צריכה להרגיש סביבה תומכת ולא מבקרת."
תהליך הטיפול בדיכאון אחרי אימוץ, לפי שלף, מתחיל קודם כל ממתן לגיטימציה לרגשות הקיימים, הן מצד ההורים המאמצים והן מצד הסביבה. "בדרך-כלל האימוץ מגיע לנשים שנמצאות כבר בגיל מתקדם יותר ולרוב החברות שלהן יש ילדים גדולים, אז הן אומרות משפטים כמו 'את צריכה לשים לו גבולות.' גבולות? הילד הזה צריך קודם כל ללמוד שיש לו אמא. ההערות האלה, מעבר לזה שהן לא מועילות ומשקפות את המצב, מסלימות את הבלבול ותחושת חוסר האונים. אמא מאמצת צריכה לפנות לליווי והדרכה של אנשי מקצוע באופן פרטי או בקבוצה."
הערות פולשניות
דלית (שם בדוי) מצפון הארץ אימצה עם בעלה לפני כשנה תינוקת בת עשרה חודשים מרוסיה. סימני המצוקה אצלה הופיעו הרבה לפני שהושלם תהליך האימוץ. "כבר במהלך הנסיעה הראשונה, שבה נפגשתי שלוש פעמים עם הילדה לשעות ספורות, יצאתי מהמפגשים עם תחושת ריקנות, בעוד בעלי היה אחוז התרגשות," היא מספרת. "התקשרתי בבכי היסטרי לעובדת הסוציאלית, לעמותה בארץ, לרופא ולמלווה מטעם העמותה שנמצאת ברוסיה. אמרתי להם שאני לא יודעת מה קורה לי, והם השיבו, 'את מתגוננת, מפחדת להיקשר. ראינו הרבה זוגות שזה קורה להם. תגיעי לארץ וננסה לזרז את התהליך.' גם כשחזרנו וכולם הסתכלו מסביב על הסרטונים והצילומים ואמרו 'איזה מותק,' לא הרגשתי כלום."
בעקבות האימוץ מצבה של דלית רק הלך והחמיר. "אחרי הנסיעה השנייה, כשחזרנו עם התינוקת לארץ, לקחתי חופשה ארוכה מהעבודה כדי לאפשר לנו זמן להסתגל אחת לשנייה. הרגשתי רע, שהתינוקת גוזלת לי את החיים, משתלטת על החופש שלי. בעוד בעלי קם, מתלבש והולך לעבודה, אני תקועה איתה בבית. לא יכולה ללכת איתה לאף מקום, כי היא לא נרדמת בעגלה, לא אוכלת מבקבוק בעגלה, לא יודעת להתמסר כי לא חיבקו אותה, לא יודעת לחייך.
"נקרעתי מזה. לא הבנתי שאלו מיומנויות נרכשות. לא היה לי טוב. היו לי רגעי ייאוש, שבהם שאלתי את עצמי למה נכנסתי לסיפור הזה. ריחמתי על עצמי, בכיתי. בעלי לא היה שם בשבילי, הוא היה כרוך סביבה, ואני קינאתי. חשבתי לעצמי, אבל אני הייתי כאן קודם, לפניה. זה היה מוזר, כי בדרך-כלל זה הפוך. האמא כרוכה אחרי התינוק והאבא מרגיש בצד, וזה לא קרה פה. אבל עם כל זה תיפקדתי. הרגשות האלה השתלטו כשלא הייתי איתה – כשהייתי איתה הייתי טוטאלית בשבילה. וכשהחמיאו לי איזו אמא נהדרת אני ואיזו עבודה אני משקיעה בה, רק הרגשתי שאני מתפרקת מבפנים."
אלא שלא כל ההערות היו מחמיאות. "החופש שאנשים לוקחים לעצמם להתערב הוא מאוד פולשני ומעיק," אומרת דלית. "נתקלתי בשאלות חטטניות כמו 'היא מתייחסת אלייך,'? 'כמה כסף אמא שלה קיבלה על האימוץ'? והערות כמו 'היא בכלל לא נראית מאומצת' שגרמו לי לתחושות לא נעימות."
איך את מסבירה את מה שעבר עלייך?
"ההמתנה הייתה מאוד קשה וארוכה. זה לא כמו בהיריון שמרגישים את העובר, שנקשרים אליו ומתכוננים נפשית. זה היריון וירטואלי. לא יודעים למה מצפים, מתי הוא יגיע, ופתאום זה נוחת – לא תינוק בן-יומו, אלא כבר ילד שהחל את חייו בלעדייך, ואת צריכה להמשיך מנקודה מסוימת. אבל בסופו של דבר ולמרות הקשיים אני ובתי למדנו אחת את השנייה. ואז, אחרי הכל – זה עשה רק טוב לשתינו."
חצי שנה אחרי האימוץ הדיכאון חלף. "כאילו לא היה," אומרת דלית, "כאילו בתי הייתה פה מאז ומתמיד. הרגשות המעיקים נעלמו, לא קיימים יותר. הבראתי מהתהליך הכואב, כי בסופו של דבר פיניתי מקום וזמן לעצמי, לצרכים ולפינוקים שלי. ויחד עם זאת לקחתי זמן בשבילי ובשביל בתי, כדי שנוכל להכיר אחת את השנייה. זו הייתה התחלה של דרך משותפת. היום מרגיש לי הכי טבעי בעולם להיות אמא שלה."
היום מבקשת דלית לשבור את קשר השתיקה שקיים סביב תופעת הדיכאון אחרי אימוץ. "אני לא יודעת למה יש פחד בקרב הורים מאמצים לדבר על זה," היא אומרת. "מרוב שרוצים להגן על מי שמאמץ, תוקפים את מי שמנסה להעלות את הנושא. אבל מהניסיון שלי חייבים לדבר על הנושא. זה יכול רק לעזור. אסור להחביא את הרגשות או לדחוק אותם פנימה, כי בסופו של דבר הם ייצאו החוצה איכשהו. הדרך הטובה ביותר היא לדבר עליהם ולהרשות לעצמך להרגיש מה שאת מרגישה ."
לפנייה לכתב/ת 
