משחק של דמעות

מה הרג את מוני פנאן? חמדנות. בדיוק מה שיהרוג את הסיכויים לקיומה של עיתונות-טלוויזיה הוגנת ומקצועית בערוץ 2, אבל למי אכפת, כל עוד אפשר לזכות בראיונות בלעדיים עם בני משפחת פנאן, ולסיים סרט שערורייתי במבט נוגה על אלמנה חסרת-כל הפוסעת לבדה על החוף.

פנאן. מה הרג אותו? החמדנות

סוחטן-הדמעות של אופירה אסייג מגיע באריזה של גילוי נאות: היא מצהירה על יחסי החברות שלה עם פנאן ובני ביתו כדי להדוף ביקורת ידועה-מראש על מעורבות רגשית שתמנע ממנה ליצור סרט מאוזן, אבל התוצאה שהגיעה למסך מעידה על הטייה בולטת לטובת המשפחה, שמיוצרת באמצעות התעלמות מעדויות או שמועות אותן היתה צריכה להציב בפני המשפחה וליצור לפחות מראית עין של עימות.

במקום זה היא בחרה לאמץ את גרסותיהם לסיפור ולהתעלם ממה שכבר התפרסם, הן בעיתונות והן בטלוויזיה, במחשבה שממילא איש לא יודע וממילא איש לא זוכר את כל הפרטים.

התוצאה הסופית היא סרט שהגילויים העובדתיים החשובים בו מעטים, אבל עונים בהחלט להגדרת "מרגש" כפי שזו מנוסחת על ידי פרנסי ערוץ 2. "מרגש" הוא שחזור מציאת גופתו של התלוי בידי שרון פנאן, האלמנה הדואבת. ואכן בכל פעם שבני פנאן דיברו, אסייג הביאה למסך סחורה שלא הוצגה בשני הסרטים שראיתם בערוץ 10, מפני שהמשפחה סירבה לשתף פעולה עמם.

פנאן עם ניקולה וויצ'יץ'. טלנובלה מניפולטיבית

אבל ב"המקור" ראיתם מה אירע שעות ספורות אחרי מציאת הגוויה: התכנסות של עזר גפני (בנו המאומץ של פנאן ואיש השליחויות הסודיות שלו) וציון נתן, חבר טוב ונושה, במהלכה השניים מנסים לברר היכן מצויים השלדים שפנאן החביא, מה היקפם וכיצד מציגים אותם לרשויות החקירה. ציון נתן נמחק לגמרי מן הסרט של אסייג, הוא ועוללות המצלמה הנסתרת שלו שמוכיחים בעליל כי לירון פנאן איננה הקלולסית המושלמת שאסייג מביאה אל המסך - אלא מי שנלחמת על זכויותיה בעזבון של פנאן, בהנחה שיש כזה.

כך משיגים אמינות טלוויזיונית

מוני פנאן היה אדם כריזמטי שניהל אורח חיים פזרני לעילא בכספיהם של אחרים, ובני המשפחה מתעטפים

באי-ידיעה בלתי אמינה בעליל על אודות אורחותיו ומפעלותיו. בתמונת העולם של אסייג, אמינות טלויזיונית מושגת בעיקר בהתעלמות ממה שעשו המתחרים, וכך יוצא שמכבי תל אביב ממשיכה להכחיש כל ידיעה על התנהלויותיו מעבר לשולי המגרש, שמעון מזרחי שוב נראה קצת לא אמין כשהוא מכחיש, ואסייג נמנעת משאלות קשות באמת על הרקע האמיתי לפיטוריו של פנאן, מעבר ל"חילוקי דעות" בתחום הניהולי והכספי.

שמות של משקיעים שכספם אבד - אולי לעד – כמעט לא נחשפים כאן ואיש מהם אינו מתראיין. בסרט הבהול והראשוני של ערוץ 10 על פרשת פנאן, לפני "המקור", ראינו לפחות משקיע אחד כזה – אביו של גיא גודס. ב"המקור" נחשפו רבים אחרים. ב"מה הרג" אין להם כמעט זכר.

מה רצתה אסייג להשיג מעבר לרייטינג? ככל הנראה יצירה מניפולטיבית של אהדה כלפי בני משפחת פנאן שנותרו בחוסר כל, שהודחו ממדרגת שועים שהתפרנסו מכספי הזולת וכעת הם נאלצים לעשות דברים איומים כמו לעבוד.

המאמץ ליצור אהדה שכזאת ניכר כמעט בכל פריים בו המצלמה מלטפת את האלמנה ואסייג נמנעת מלומר לה: או שאת מטומטמת גמורה או שאת משקרת, כשזו טוענת כי במשך עשרות שנים לא חשבה שעליה לשאול שאלות למקורו של הכסף הזמין במשפחה, ואחר כך מבכה את אובדן ירושתה, אותה הפקידה כמשקיעה – לא כבת זוג ולא כשותפה – אצל מוני.

המאמץ הזה ממשיך בהימנעות מכוונת להקשות על לירון פנאן, שמודה בחצי פה במעורבות כלשהי בחלפנות הכספים של אביה – אבל לא נחשפת כאן כמי שהכירה היטב את מבוכי מכבי והיתה מעורבת בנעשה בקבוצה במשך 15 שנה.

העיקר שהדמעות יזלגו

עזר גפני, מעביר המעטפות מפנאן לשחקנים ובחזרה, לא מדבר כאן ולא נשאל כאן כלל על תפקידיו כיד ימינו

של פנאן. אבל - הבה ונודה באמת - כל זה חסר משמעות מול מאמציה של האלמנה לקרוא את מכתב ההתאבדות (על פי "המקור" ישי בכלל שני מכתבי התאבדות), בו מופנית אצבע מאשימה כלפי מכבי, וכל זה מתגמד מול יכולתה של אסייג לגרום לכולם להזיל דמעות. נתוני הרייטינג ודאי יוכיחו שוב כי דמעות מצליחות יותר מעובדות.

הסיפור המלא על עוללות פנאן כנראה לא ייחשף לעולם; מספר גדול של נושים אינו מעוניין בכך בשל אימת שלטונות המס. ערוץ 10 היה מעוניין, אבל לא הצליח להגיע לחקר האמת כולה. אופירה אסייג לא היתה מעוניינת באמת, אלא בתוצאה שתיראה כמו פרק מרטיט במיוחד בטלנובלה. היא הצליחה. בגדול.