חתן טרי: רגוע, כבר לא רודף אחרי כל העולם
"ספר לי", פתחתי, "אז איך זה להיות נשוי? אתה לא חושב שאולי לא מיצית את חיי הרווקות שלך? שאולי תרגיש פתאום כבול למישהי שבתוך חודש וחצי של פגישות החלטת שהיא בחירת ליבך?". שיחה נוקבת עם חבר טוב שהתחתן
הגעתי אל מקום מגוריו אשר סביבות ירושלים. מטבח וסלון קטן, חדר זוגי, מקלחת קטנה והמוני בלונים שהיו צמודים לתקרה. דירה מרוהטת, מקום שקט, בתיבול הקור הירושלמי העז. הזוג הטרי קיבל אותי כשההכנות לארוחת הערב בעיצומן, והריחות המגרים היו תלויים באוויר. לאחר ששתיתי משהו יצאתי עם חברי לעשן יחד סיגריה ראשונה כאיש נשוי (הסיגריה האחרונה שלנו יחד היתה קצת לפני החופה).
עיניו ברקו כאילו זכה בלוטו בסכום עצום
ידעתי שזה הזמן לשאול, אחרת הוא עוד יסובב אותי ולא יספר לי את האמת, בתואנה שהשניצלים מתקררים. הישרתי מבט אל תוך עיניו, השבעתי אותו שיענה לי בכנות, שאני משתוקק לדעת, שרק את האמת יאמר לי.
נדמה לי שהוא צופה את שאלתי. חיוך נמתח על פניו ועיניו ברקו כאילו זכה בלוטו בסכום עצום.
"ספר לי", פתחתי, "אז איך זה להיות נשוי? אתה לא חושב שאולי לא מיצית את חיי הרווקות שלך? שאולי תרגיש פתאום כבול למישהי שבתוך חודש וחצי של פגישות החלטת שהיא בחירת ליבך?". אזרתי אומץ והוספתי: "שאלתי אותך אז, רגע לפני שנישאת, אבל אז פשוט אמרתי לי שאתה בטוח בצעד הזה. היום אני רוצה הסברים לביטחון שלך".
"השנים האלה שמצפות לי, מגיל 20 ואילך, הולכות להיות השנים היותר יפות שלי, יפות משנותיו של רווק מצוי", אמר, "כי בדיוק את אותם הדברים שעשינו לחוד, אתה ואני, אני פשוט עושה יחד עם מישהי שאוהבת אותי, אני כבר לא רודף אחרי העולם...". הרוגע שעל פניו אישר את דבריו.
"אני זוכר היטב מה עשינו יחד, חרשנו את הארץ לארכה ולרחבה, סגרנו מחוגים, עשינו כמעט כל דבר, אבל אתה יודע מה אני מרגיש עכשיו? שהגעתי למקום שבסך הכל איפשהו כולנו רוצים להגיע בחיים", הוסיף. היתה עוצמה בקול שלו, הוא תיאר לי זאת מהלב בצורה שלא אוכל לתאר כאן במילים.
"אבל אתה רק עוד כמה ימים חוגג יום הולדת 20!" הטחתי לעברו, "היית יכול עוד לבלות, להיות בלילות היכן שאתה רוצה, מבלי שמישהי אחת תהיה כל עולמך", זעקתי מקירות ליבי במילים פשוטות, חודרות וכואבות, את הפצע המדמם של הבדידות, שלא מוכן להגליד. והוא פשוט חקק בי את המילים שיזעזעו אותי לרגעים ארוכים אחר כך.
"היכן אתה רואה שאני לא בשל לחיים?"
"למה אתה חושב שאני מפסיד כשאני חוזר לאותה אחת כל לילה? ואולי אפסיד זאת בעוד שבע-שמונה שנים? למה דווקא היום אני מפסיד? היכן אתה רואה שאני לא בשל לחיים?- מה בדיוק אנחנו עושים בשנים האלה עד סוף שנות ה-20?, האם הסטטיסטיקה בארץ פוסחת על אילו שהתחתנו מאוחר? האם אילו שמתחתנים צעירים לא יכולים לנהל חיים? האם אנחנו לא יודעים מהי אהבה? איפה בדיוק הסוד בשנים האלה לרווקות טובה ולנישואים מאוחרים מאושרים?". הוא לא פסק לרגע. הניח יד על כתפי והמשיך בנאומו: "ככל שאנחנו יותר צעירים, אנחנו יותר חלקים, אנחנו יותר תמימים במובן כלשהו, יחד אנחנו גדלים, מתבגרים יחד, מכירים זה את זה מגיל צעיר, פחות מכירים מלחמות, פחות מכירים משחקים, מאמינים באהבה ומחזקים אותה. לחזור לאותה אחת כל ערב זהו פשוט אושר בשבילי, לדעת שאיתה אמשיך לחיות את חיי, שלה אתן וממנה אקבל, שביחד כל החיים נעשה אותם יחד, מאושרים".
"היום אני יודע במה זכיתי"
ואז הוא הוסיף, כממתיק סוד: "גם אני בתחילה לא האמנתי שאני מתחתן. עמדתי בדיוק כמוך באותו ערב, כשלפתע המחוג סימן שהשעה שמונה ושלושים, ולאחר דקות ספורות כבר נכנסתי בברית הנישואים. זו היתה החלטה שלי בלבד, אף אחד לא היה מעורב, ואתה הרי מכיר אותי יותר טוב מהאנשים הכי קרובים אלי. היום אני יודע במה זכיתי, היום אני יודע כמה אני מוכרח להודות על הדרך בה הלכתי".
הוא השקה אותי בדבריו כאילו הייתי גביע של יין, ובידו בקבוק. התקרבתי אליו וחיבקתי אותו. כל כך שמחתי שהחבר הטוב ביותר שלי נראה מאושר יותר מאי-פעם. הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון, וכאן הוא עצר וסימן לי להיכנס לארוחת הערב, יחד עם בת זוגו.
"את לא יודעת באיזה אוצר זכית..." אמרתי.
"עד היום חשבתי שסוכריה זה הדבר הכי מתוק... מסתבר שטעיתי", השיבה אשתו.
"אני גאה בך", אמרתי כשדמעות בעיניי.
"תן גם לי להיות גאה בך בקרוב..." השיב לי חברי.
על ארוך ספרים קטן בכניסה לביתו הבחנתי בפאזל שעליו התנוססה תמונתו עם אהובתו, ועליה נכתבו המילים: "החיים מורכבים, אבל איתך הם שלמים".
הוא הסתובב לעברי, תופס אותי על חם מביט בפאזל היפה, והחזיר אותי אחורה, למשפט הסתום-משהו שלחש לי בליל חתונתו: "אני מאמין שעכשיו זה כבר יותר ברור לך..." לחש לי בעודנו מתיישבים סביב השולחן הקטנטן לארוחה, "אי אפשר לשנות את כיוון הרוח, אבל אפשר לכוון את המפרשים".
לפנייה לכתב/ת 
