קללת 18

"בסוף יסתבר שכל בני הנוער בסדרה הזאת מרגישים זרים", אומר אודי, בן 18, מרכז הנוער הלהט"בי במרצ למראיין שלו, אירי ריקין, שמוביל סדרה דוקומנטרית חדשה אודות בני 18 והוריהם (ד', ערוץ 2, "קשת"). אינני מתיימרת לדעת מה יחשבו עליה אנשים שגילם הכרונולוגי כשם הסדרה כולה - "18", אבל ברור לי כי היא נהגתה, נוצרה ונערכה כדי להדיר שינה מעיניהם של הורים ולהתיישב להם כאבן על הלב, בעודה עוסקת בפחדים הגדולים ביותר שלהם. במובן זה, כבר הפרק הראשון מסמן הצלחה.

בת-אל. להרוס כל חלקה נערית בגופה (צילום: אלדד רפאלי)

קחו למשל את בת-אל, שריקין מלווה אותה במסע אל הפירסינג הגדול מכולם - המחוך. מדובר בהחדרה של טבעות מרובות לתוך הגב, חיזוקן במוטות מתכת מתחת לעור ואחר כך בהשחלה של סרטי-בד חמודים שכאלה בין הטבעות והנה, יש מחוך, והוא מכאיב נורא אבל בת-אל נחושה לעשות אותו, כפי שהיתה נחושה לקעקע את גופה בהמון עיניים ולחורר בו כל חלקה נערית.

למה? למעט האמירה של בת-אל שמבקשת שיראו אותה, שנזקקת לעיניים האלה, אין בפרק הראשון הסבר מניח את הדעת, ודווקא העדרו מעצים את פסגות הפחד: הלא בת-אל לא לבד, וגם אמא שלה לא, וגם מאבק הכוחות שביניהם, שמסתיים בדרך כלל בוויתורים של האם ובהסכמה לעינויי הגוף של בתהּ, הם עניין שמטריד הורים רבים מאוד.

בהמשך הסדרה תחזור בת-אל ותהיה סיפור ייחודי כשיתברר הקשר בין קעקועיה לבין פגיעה מינית שעברה. עד אז, מזמין ריקין את צופיו לשאול את עצמם "ואם הילד שלי היה רוצה קעקועים כאלה, מה הייתי עושה?" - ולהתלבט. בעיקר להתלבט.

פגישה, חצי פגישה, בלי פגישה

ומה רוצה מור? תחילה נדמה שרק ניתוח קוסמטי של תיקון החזה, לא הגדלה, כפי שהיא מבארת בפתיחות מחויכת למראיין. אחר כך מתברר שגם שיפוץ אף. ו"ניפוח שפתיים". היא טוענת שהיא אוהבת את גופה. היא לא מתנגדת לחיטוט המתמיד של הוריה במחשב שלה, ביומן שלה, במסרונים שהיא מקבלת. פרטיות, כך נראה, זרה לה לגמרי.

משתתפי "18" וריקין במרכז. מה קורה לאחר שכבות המצלמות?

ולמה אמא של אודי לא מתראיינת לצדו בסדרה? ריקין משער שזה בגלל היותו הומו שחי מחוץ לארון ולא נוח לה, אודי אומר ברכות שיש לה זכות לפרטיות, קשה לו לענות על השאלה אם היה בוחר עבור ילדיו "גלולת סטרייטיות" או "גלולת הומואיות", ואינני יודעת מה עוד קרה בראיון הזה אחרי שאודי החזיר את השאלה לריקין, והאיש הנעים והחכם הזה אמר לו, מתוך כסא הגלגלים בו הוא יושב, שהשאלה הנכונה לגביו היא אם לבחור בכסא גלגלים לילד או לא.

הראיונות עם בני הנוער נערכו גם במתכונת הפרונטלית הרגילה וגם באמצעות שיחות-רשת, בהן שני המשוחחים מוצגים זה לצד זה על המסך. דווקא הגימיק הזה יצר אינטימיות בלתי צפויה בין מראיין לבין מרואיין, וריקין - שנמנע מאמירות שיפוטיות כלפי הצעירים - מצליח להתחבב עליהם ולרכוש את אמונם בקלות יתרה. עם ההורים המצב קצת יותר מסובך.

ריקין מראיין בשיחת-רשת. הפורמט הממוחשב דווקא יצר חמימות

כשריקין יושב מול הוריו של שחר, אח שכול, עלם מעֶדת יפי הבלורית והתואר, מושבניק, כדורסלן - הוא כמעט מטיח בפני אמו הדומיננטית את שליטתה בתחביב של בנה, והיא מתוודה על כך שבחיי בנה המת לא היתה מעורבת כך. מתגלה כאן משחק כוח לא לגמרי הוגן שבו ריקין נוטל לעצמו תפקיד של פסיכולוג, מפני שבאקלים התרבותי שלנו לכולם - מאלון גל ועד אחרון הנומרולוגים של תוכניות הבוקר - מותר להיות כזה.

כשריקין מעמת את ניצה, אמה של בת-אל המקועקעת, עם האפשרות שחרדותיה לא נובעות רק מדאגה לביתה אלא ל"מה יגידו עלי כאמא", הוא מבצע מניפולציה שמותירה את בת-שיחו בעמדת נחיתות משתקת.

כשהוא תוהה למניעיה של אמא של אודי שלא להתראיין, השיפוטיות כבר הופכת לקו כוחני ומעיק בפרק הזה, ומכיוון שרוב הסצינות עשויות בתמהיל נכון של מציצנות ואמפתיה, אני רוצה לקוות שאלה חולשות של פרק ראשון.

בהמשך מובטחות הצצות לעולמו של נער שחזר בשאלה ושל נער שכבר הסתבך עם החוק, ואולי תופיע גם הנערה שקראה להוריה "פרימיטיביים" במין שאלון בזק שכזה, אחד מכמה שהופיעו בפרק הראשון ומתוכם התברר בוודאות כי בני נוער לא מדברים עם הוריהם כשקשה להם.

אם אתם הורים, ייתכן מאד שהחנקתם אנחה גדולה אחרי "18". אולי חיפשתם איזה שידור חוזר של "סיינפלד" כדי להירגע, ואולי נרדמתם בהכרה מבורכת, לפיה לכם, בחייכם, עם ה-2.8 ילדים שלכם, בית בכפר, גולדן ריטריבר בגינה וארוחת ערב רוויית קוטג'. זה לעולם לא יקרה. אשריכם.