הפסיכולוג הטוב: מדעי או אנושי?

רבים פונים לטיפול פסיכולוגי במטרה לערוך בירור רחב יותר של שאלות הקשורות במשמעות חייהם, הלך רוח והתלבטויות שונות ולא לצורך פיתרון של בעיות קונקרטיות. במקרים אלו חשוב שיפגשו בפסיכולוג בעל קשת רחבה של כלים שיוכל להתאימם לצרכי המטופל.

נכונה העובדה שפסיכולוגים רבים בוחרים בגישה הדינאמית. בעוד שבמרבית האוניברסיטאות מקבלים הפסיכולוגים לעתיד כלים טיפוליים גם בגישות התנהגותניות, הרי שבמרבית מקומות ההכשרה (בתום לימודי המאסטר מוכרח הפסיכולוג להתמחות במסגרת מוכרת במשך 4 שנים) רווחת הגישה הדינמית, והתוצאה היא שיותר מטפלים מושפעים בעבודתם מהאסכולות הדינאמיות. אולם, גם רבות מגישות אלו מלוות במחקר המוכיח את יעילותן ולכן יש להיזהר מהכללה הפוסלת אותן.

בנוסף, אין להתפלא על כך שרבים מהפסיכולוגים מעדיפים את הגישה הדינאמית. "הסיפור" הדינאמי "מרתק" יותר. הדבר ש"שם את פרויד על המפה" והביא לתורתו ממשיכים רבים הוא יכולתו לספר סיפור טוב וזאת לצד ההסתכלות החדשה ועולם המושגים שתרם להתפתחות האנושית.

אני תוהה כמה סטודנטים היו טורחים ללמוד פסיכולוגיה לו היו מתוודעים לכתבי סקינר, בנדורה או אפילו בק, שמציעים גישה "מדעית" יותר? אינני חושב שהיצ'קוק או ברגמן היו טורחים ליצור סרטים על פסיכולוגיה מסוג זה (אינני כולל את סטנלי קובריק שיצר את "התפוז המכאני" בו מודגם סוג מסוים מאד של טיפול ביהביוריסטי).

על כל פנים, טיפול מקצועי ורציני הוא כזה המשלב את המחקר המדעי המוכח עם הניסיון והאינטואיציה של הפסיכולוג, שחשוב שיהיה מודע למגבלותיו ולכישוריו ויידע להתאים אותם למטופלים השונים.

אני מסכים בהחלט שיש מקום להרחיב את השימוש בגישות ההתנהגותניות מבוססות המחקר, אך חשוב גם לזכור שאחד המרכיבים החשובים ביותר להצלחתו של הטיפול (כולל ההתנהגותני) הוא מידת הקשר שנוצרת בין המטופל למטפל. כמו כן חשובים: איכות הקשר, מידת האמון של המטופל במטפל ובעיקר האכפתיות של המטפל. בלעדיהם, לא ניתן לעזור לאנשים להשתנות, לקחת סיכונים כמו חשיפה בפני המטפל (או האובייקט המפחיד, כחלק מתהליך הטיפול בפוביה למשל) או בכלל לקיים קשר טיפולי. כך שלמרות שכיום ישנם מחקרים המצביעים על יעילותם של הטיפולים המקווננים שכמעט נעדרים קשר אנושי חי, במרבית המקרים עדיין דרושה נוכחותו של המטפל המיומן, האנושי וההגון.