בנקיקי הנקניקייה

ב-"2010", סרט ההמשך של "אודיסיאה בחלל" שעלילתו העתידנית מתרחשת ממש עכשיו, יש רגע שמצליח ללכוד את תמצית הווייתה של הנקניקייה. אשכרה. זה קורה כששניים מהגיבורים, שתקועים בחללית אי שם ליד יופיטר וממתינים למה שעלול להיות סוף היקום, מנסים להפיג את המתח באמצעות שיחה על הכדור הכחלחל שהותירו מאחור.

"אני מת לנקניקייה", אומר רוי שיידר ז"ל.

"איצטדיון אסטרודום", משיב ג'ון ליתגו יבדל"א. "הנקניקיות שם נהדרות".

"אסטרודום?", מתפלץ שיידר, "אי אפשר לגדל נקניקייה טובה במבנה סגור. ינקי סטדיום. ספטמבר. הנקניקיות מתבשלות מאז פתיחת העונה באפריל. לזה אני קורא נקניקייה".

"החרדל הצהוב, או הסוג הכהה יותר?".

"הסוג הכהה יותר".

"זה חשוב מאוד".

כאמור, תמצית הווייתה. ראשית מפני שהגליל הבשרני, בעיקר כשהוא עטוף בחמוקיה החמימים של לחמנייה רכה, הוא הקומפורט-פוד המושלם; כל כך מושלם שזה לגמרי סביר להשתוקק אליו רגע לפני האפוקליפסה. שנית, כי לכל אחד יש ינקי סטדיום משלו. זה יכול להיות דוכן רחוב בבוסטון או מרתף בירה בבוואריה, אבל לכל איש יש משפט שנגמר ב"לזה אני קורא נקניקייה" (כולל סוג החרדל המועדף. זה חשוב מאוד). ושלישית, כי מה שרובנו זוכרים בתור נקניקיית חיינו הוא בדרך כלל מחריד בדיוק כמו משהו שהתבשל באיצטדיון בייסבול במשך חצי שנה. אין מה לעשות, ככה זה עם קומפורט פוד שהוא גם - לפחות ברוב מוחלט של המקרים - ג'אנק פוד. אבל מה לגבי המיעוט?

אם יצאנו למסע בנקיקי הנקניקייה, זה קודם כל בגלל שמועות עקשניות על מקומות ואנשים שעושים לה כבוד - החל באדם שמתהדר בתואר "שף נקניקיות" וכלה במשפחה יהודית-שווייצרית-ירושלמית שמייצרת נתחים קרים וכלבים חמים זה שבעה דורות. ולמרות שעל הדרך נחלנו כמה אכזבות (תובנות על הדרך 1#: לקבל נאצ'וס לצד מרגז זה מאוד מרגז), בסיומו של סיבוב אנחנו אנשי בשורה: בישראל של 2010 יש נקניקיות המכבדות את בולסיהן. ובאופן טבעי, זה מתחיל מהאנשים עם הידיים על המעיים. המנקנקים.

חתוך גס-גס

תחקיר עיתונאי רציני, קרי שיטוט לא מחייב בגוגל, העלה שכתבת נקניקיות ראויה לשמה חייבת לכלול פגישה עם שף הנקניקיות שמסתובב כשמישהו צועק "אלן טלמור". מעבר להיותו חביב באורח לא אופייני לשפים, האיש אחראי יותר מכל אחד אחר לעובדה שבמסעדות ארצנו ניתן למצוא היום נקניקיות גם מחוץ למנות הילדים: יותר מ-70 ברים ומסעדות באזור תל אביב, ביניהם "נורמה ג'ין" יקיר המערכת, נהנות ממה שמנקנק אלן במפעל הקטן שלו בראשון לציון.

אנחנו נפגשים במולי בלומ'ס, הפאב הכי אירי בישראל, שחוץ מהנקניקיות של אלן מגיש גם את אחת מכוסות הגינס הכי טובות שאפשר למצוא מחוץ לתחום השיפוט של דבלין. בתור עזרים טכניים הביא איתו כבוד השף צידנית קטנה ובתוכה תריסר מהדוגמאות הכי גרנדיוזיות למה שאפשר לעשות לנקניקייה. למשל "נקניקיית טולוז", שעשויה מבשר חזיר עם קוביות גבינת פקורינו ובצל ירוק; "בדואית", שבקרביה בקר מתובל בצנוברים, בהרט ופטרוזיליה; ו"צ'יפולטה", בקר מתובל במרווה ובטימין. כדי לוודא שהתאהבנו סופית, טלמור התעקש שנדגום גם את הנקניקייה שרקח לא מזמן בהזמנה מיוחדת עבור המלון הסקוטי: חזיר מתוחזק בפטריות פורטבלו. אחרי ביס אחד מהיצירה הזאת, הממושקף שבינינו השמיע קולות שבדרך כלל בוקעים ממנו רק בנוכחות מרצ'נדייזינג מקורי של "מלחמת הכוכבים".

אם ההשכלה הנקניקייתית שלכם נעצרה בימים שסוזי מילר זימרה לנו על נפלאותיה של מיס לוסי, זה המקום לומר שהתוצרת של אלן מייצגת את ההפך הגמור מאותו שטרונגול תעשייתי שבא בילט-אין עם טעם לוואי של פוספטים. את השוני אפשר לקלוט עוד לפני שבכלל מקרבים את הבדואית או הטולוזית לפה: כבר כשחותכים אותן מגלים שהבפנוכו, במקום הטקסטורה המשחתית-משהו שמאפיינת את הנקניקיות שמוכרים אצלנו בסופר, מכיל בשר טחון גס עד גס מאוד. למעשה, יותר מכל דבר אחר זה מעלה בדעתך קבב שחמד לצון ועטה גרב ניילון. בהמשך המסע שלנו נגלה שהמרקם הקבבי מהווה בדרך כלל תו תקן לנקניקיות פרימיום, אבל לא תמיד ולא בהכרח.

אגב תו תקן, הנחת היסוד שלנו בצאתנו למסע היתה שיש רק הגדרה אחת לנקניקייה איכותית: בשר שנדחס לתוך מה שתיפקד עד לאחרונה כמערכת העיכול של חיית משק, בדרך כלל כבש או חזיר. אבל מתברר שלא בהכרח. כלומר, שימוש במעיים-נטורל הוא ללא ספק סימן היכר של מוצר מכובד, אבל זה לא שהאופציה השנייה - מה שמכונה "מעיים תעשייתיים", המיוצרים בין השאר מפרפין ומקולגן - מעידה על ההפך. למעיים שנוצרו במפעל הגדול שבשמיים יש קוטר נתון ומוגבל, וגם נטייה להיקרע ברגע האמת; כדי לייצר הכלאות מופרכות ומופלאות כמו בשר פלוס גבינה פלוס פטריות, האופציה התעשייתית היא לעתים היחידה.

אחרי שפיינט אחד כבר נלגם עד תום ואחר הגיע במקומו, נפרדנו מטלמור עם טעם של עוד צ'יפולטה. הוא מצידו העניק לנו צידה לדרך שסגרה לנו את הפינה של ארוחת הערב לשלושת הימים הקרובים, וגם היה מספיק אדיב להמטיר עלינו רשימה של מקומות שאנחנו פשוט חייבים לדגום את המרגז/צ'וריסו/פרנקפורטר שלהם. במקום טוב באמצע הרשימה הציב טלמור את ה"שרקוטרי" של וינס מוסטר, אולי המתחרה המובהק ביותר שלו - ללמדכם, והנה תובנה על הדרך 2#, שאפשר להיות נקניקאי גם בלי להיות נקניק.

בתמונה: התקף לב על מקל (צילום: Gettyimages imagebank)

החיים שלך בלחמנייה

לפני שיצאנו לסיבוב במורד הרשימה של טלמור, לא יכולנו להתאפק והסתערנו על הדבר האחד שנעדר מהצידנית שלו: הלחמנייה.

אם הייתם ילדים בשנות ה-80, סביר להניח שממש כמונו, אתם נוצרים בליבכם פינה חמה למכונת הנקניקיות שהיתה אז חלק בלתי נפרד מכל קיוסק: תא אידוי עשוי נירוסטה עם חלון שקוף, שדרכו ניתן לראות נקניקיות מעולפות למחצה. ואם כך, אתם בוודאי זוכרים גם שהפיצ'ר הכי מגניב של המכונה היה ארבעת טילי המתכת שעליהם נהג המכוליסט לשפד את הלחמניות כדי לחורר ולחרוך אותן מעט לקראת בואה של כלת השמחה. ובכן, מישהו שאנחנו מכירים רכש לאחרונה מכונה כזאת בפרץ של נוסטלגיה מהולה באינפנטיליות. הוא השכיב משהו כמו 300 שקל כדי לגלות שהיא תופסת לו חצי מהשיש במטבח, שלנקות אותה זה אופרציה הכרוכה בהעסקת עובד זר - ושנקניקייה בלחמנייה זה משהו שצריך לאכול רק מחוץ לבית.

הבעיה היא שברוב המקרים, גם מחוץ לבית קשה למצוא את הדבר האמיתי - כפי שיעיד המזרחי שבינינו, שאחת למשחק בית מפקיר את קיבתו לחסדיה של הנקניקייה במזנון של בלומפילד. 20 שקל גובים ממנו שם בשביל משהו שמגיע בתוך מאפה מבאס עם שומשום, שטעמו מתחרה בדרבי הפתח-תקוואי. לנוכח נתוני הפתיחה האלה, ולמרות הדברים הטובים ששמענו עליו מבעוד מועד, התייצבנו מצוידים במזומנים ובספקות אצל "פרנק" - בית הנקניקייה@לחמנייה שנפתח רק לאחרונה ברחוב בן יהודה בתל אביב.

את הנקודה הראשונה לזכות המקום רשמנו כבר ממרחק של 30 מטר, כשהבחנו בשלט הגדול שבחזית: "נקניקייה עם כבוד". הרי כבר אמרנו שקשה לחשוב על פאסט-פוד עם יחסי ציבור גרועים יותר מאלה של הנקניקייה; אפילו אנשים שלא חושבים פעמיים לפני שהם בולסים שיפוד מטונף שנמכר מתוך עגלה רעועה בפאתי בנגקוק הופכים למהנדסי מזון מנוסים כשמישהו מציע להם להתנקנק. תוך שנייה נזרק לחלל האוויר הטיעון "לך תדע ממה זה עשוי", רק כדי להצית דיון קולני סביב השאלה "האם יש אמת בשמועה שעצמות, סחוס ונוצות הם מרכיבים לגיטימיים בנקניקיות הארצישראליות".

עיון בתפריט הקצרצר של פרנק גילה שבהחלט מתכוונים לתת שם ריספקט. זה מתחיל במגוון האופציות: נקניקיית ברטוורסט בווארית, עשויה על הפלנצ'ה או מעושנת, בגודל "רגיל" או "אקסטרה לארג'"; ללקוחות כשרים מוצעות נקניקיות עוף ועגל, שוב בשני גדלים; ולבסוף מגוון תבלינים (חרדל רגיל, גרגרים, מיונז, צ'ילי שום, קטשופ, ועוד כמה שלא זיהינו). רק השוקרוט, סלט הכרוב-כבוש הום-מייד, אינו נתון לבחירה. כלומר, ברור שאפשר לוותר עליו, אבל לשם כך יש להיות דביל. כבונוס מוצע כאן דיל של נקניקייה פלוס בירה מהחבית, ולמתקדמים מומלץ לבחור מהיצע בירות החיטה הגרמניות שמגיעות בבקבוק, ומסודרות בשלשות בתוך המקרר הפינתי.

למרות הגישה הבלתי-קבבית, נקניקייה של פרנק היא שיפור כמעט בלתי נתפס בהשוואה למה שיכולת למצוא ברחוב פעם, כשלפיצוצייה קראו קיוסק. גם הלחמנייה היא לא בדיוק מה שאכלו אבהתנא: המקום משתייך לאסכולת השמיכה הקצרה, מיני-לחמניות שקצות הנקניקייה מבצבצים משני צידיהן. על שום הפריך-בחוץ-רך-בפנים, אולי בכלל ראוי לקרוא לזה בגטים. כך או כך, הם נאפים במקום ומשמחים מיידית.

כמו שאנחנו רואים את זה, הבעיה היחידה של פרנק לא נוגעת למה שמגישים שם: המינוס היחיד במיזם המבורך הזה הוא שמנקניקייה אחת, אפילו אקסטרה לארג', גבר בוגר יתקשה לשבוע. מנה שנייה כבר תסדר אותו, אלא שהתמחור - 25-19 שקל האחת - ידחק את הסיפור כולו אל מחוץ לגבולות הפאסט-פוד. וגם זה נושא שיש לתת עליו את הדעת, כי השימוש בפלנצ'ה איננו הליך קצר במיוחד אפילו כשמסתפקים בברטוורסט בודדת.

שני הח"מים גרים במרחק הליכה מרחוב כצנלסון בגבעתיים, ומכאן שלשנינו זכור השלט שהתנוסס בעבר מעל אחד מהיכלי המזון שלאורכו: "נקניקייה בת ז...". הברנש שהגה את הסלוגן הזה נאלץ לוותר עליו אחרי שהעירייה הביעה את אי-שביעות רצונה מהקופירייטינג, ומן הידוע שאין מתעסקים עם עיריית גבעתיים. אבל מוסר ההשכל האמיתי כאן - והבשורה הגדולה של פרנק, למרות החסרונות שצוינו לעיל - הוא ההבדל שבין נקניקייה בת ז לאחת עם כבוד.

יקה קה

מעדניית-מסעדת "הס" בירושלים היא מסוג המקומות שמרחיבים לך את הפנים לכדי חיוך קטן מהשנייה שנכנסת ועד לרגע שתצא. שלא תטעו, אין שם שום דבר מצחיק; זה רק שהאווירה, נו, מחויכת כזאת.

המסעדה ובוטיק הנקניקים שבתוכה נפתחת רק ב-16:00. כיאה למקום עם אוריינטציה בווארית, זאת בדיוק השעה שבה פתח לנו את הדלת בחור בשם דורון - רזה, כיפה סרוגה, ידידותי למשתמש החילוני - והוכיח שאפשר להיות יקה כבר בגיל 26. דורון הוא דור שביעי למנקנקים מדופלמים, נצר למשפחת הס המפוארת שהתחילה לדחוס בשר למעיים בכפר צווסטן שבגרמניה בשנת 1795, ולא הפסיקה עד היום. הוא לקח מאיתנו הזמנה, ואחר כך הלך לבשל את הנקניקיות שהוא עצמו הינדס במפעל המשפחתי בגבעת שאול.

המקום (גלאט כושר, כן?) הוא מאוד עולם-ישן: ריהוט כבד, מפיות בד, עגלה מיוחדת למשקאות אלכוהוליים. על הקירות מפוזרים צילומים של בני המשפחה לדורותיה, בדרך כלל ליד נתח בשר בגודל של האמר או עם שרשרת נקניקיות לצווארם. מול הוויטרינה עמוסת הנקניקים מוצגות שלל תעודות שאספה המשפחה בתחרויות בחו"ל. ביקשנו הסבר, ודורון סיפר בגאווה על מדליית זהב בפסטרמה רומנית או מדליית כסף בקטגוריית כתף בקר שאיתה חזרו אבותיו מהנקניקיאדה. החזה הצנום שלו אפילו התנפח טיפה כשעידכן אותנו שבאחת מהתחרויות האירופיות האחרונות, הס היתה היצרנית היחידה שעלתה על הפודיום עם כל ששת הנקניקים ששלחה לשם. צחוק-צחוק, אבל מדובר בהישג לא מבוטל. בעיקר כשלוקחים בחשבון את העובדה שלגויים יש בערך פי שלושה חיות לנקנק.

גם התפריט של הס מחייך; לצד מנות רציניות כמו אנטרקוט וגולאש, תמצאו שם סנדוויצ'ים עם שמות כמו "הרקולס", "גוליית" ו"שמשון". אבל אנחנו כידוע באנו מוכווני מטרה, אז התעלמנו מפיתויים בשרניים יותר וביקשנו נקניקיית עגל שווייצרית על הגריל, שמגיעה עם לביבה שבמרכזה חביתת עין וסלט קולסלו. לקינוח הלכנו על מנת בוקוורסט, נקניקיות בקר מעושנות בסגנון גרמני. כל הטוב הזה הונח על השולחן לצד צלחת של חרדל-מיונז סודי שנרקח במקום, לחם, וצלחת ענקית של צ'יפס כל כך עבים, שההגדרה הנאותה עבורם היא קלחי תפוד.

כטוב ליבנו בגולדסטאר פנינו להביט בנוף, אבל הפסקנו עם זה די מהר. הס, אתם מבינים, ממוקמת בדיוק מול תחנת המשטרה המפורסמת שנקראת מגרש הרוסים. אם לדייק, השולחן שאיכלסנו מרוחק אולי 20 מטר משער הברזל שאחת לכמה דקות פולט או קולט זינזאנה ממולאת במישהו שעומד לפגוש נקניקייה מסוג אחר.

ביציאה נזכרנו שהבטחנו לכתבנו א' פנגס - שביתו ממוקם אסטרטגית באמצע הדרך שבין הבירה למערכת - להביא לו את אחד הכריכים המפורסמים של הס. נתנו לדורון יד חופשית להתקין אחד כזה, והוא בתגובה ביקש רק שנסגיר את מוצאו של הנמען. "יווני, אוקיי", הוא מילמל. "אני יודע מה לשים לו שהוא יאהב". ופנגס באמת אהב, אבל הצליח לסיים רק חצי; היו שם בערך 350 גרם של קולד-קאטס משובחים. "יאמי", אמרה מרת פנגס והסתערה על החצי השני. אח, אישה לחיים.

אבל רגע, נסענו עד ירושלים בשביל נקניקייה. לא נספר לכם איך היה? אז זהו, שהיה טעים. בעיקר לשזוף מבינינו; חיוור הפנים, שמעדיף את הנקניקייה שלו עם קורות החיים של בייב, חשב שכל הסיפור יכול להיות יותר עסיסי. אחרי הכל, זה המקום שבו באה לידי ביטוי המגרעת העיקרית של רייטינג גלאט כושר: אם שמים בצד את ענייני הכשרות, חזיר הוא חומר הגלם המועדף בבואך להכין נקניקיות.

העניין הוא כזה: מסיבות השמורות עם בורא עולם, שומן החזיר מתפרק בדיוק בטמפרטורה אידיאלית, כך שלשולחן מגיעה תקרובת המצוידת בסותם העורקים הכל כך טעים הזה. נקניקיות בקר לסוגיהן נפרדות מהשומן מהר יותר, ולכן נוטות לטעם פחות עשיר ולמרקם פחות ג'וסי. זה הופך את ה-250 שקל שהשארנו אצל דורון (תמורת שתי מנות נקניקייה, שתי גולדסטאר ואחד כריך פנגס) למעט מופרזים. מצד שני, העובדה שהס מתמחרת ככה את עצמה - ואפילו לא משווקת את התוצרת שלה בשום מקום אחר - מעידה שיש ביקוש למרכולתה גם במחירים האלה. בסופו של דבר נפרדנו מירושלים עם תובנה 3#: אם כבר לאכול משהו במתחם המטונף של מגרש הרוסים, לפחות טוב שההגה בידיים של יקה.

קנאקוורסט ושפצלה ב"כרמלה בנחלה" (צילום: אנטולי מיכאלוב) 

מה אנחנו, אדית פיאף?

נקניקיות הולכות עם בירה, ואנחנו הלכנו ל"ברוהאוס" - המסעדה/מבשלה הכבר די ותיקה ששוכנת במורד שדרות רוטשילד בתל אביב. הרי מקום שמבשל את הבירה שלו אינהאוס, ועוד מציע מנות על בסיס נקניקיות גם בראשונות וגם בעיקריות, חייב לתת כתף במאבק להשבת כבודה של הנקניקייה. או שמא?

הזמנו את שתי המנות הרלוונטיות שמציע התפריט. בסקציית הראשונות מדובר בנקניקיות מרגז שמגובות ב"נאצ'וס ורוטב פורטוגזי"; עם הפורטוגזי לא היתה לנו בעיה, אבל ערמת הדקדפים המתובלת שנחה ליד הנקניקיות קצת הביאה את הסעיף. אם היינו יושבים על הבר, אז אולי - רק אולי - תוספת של נאצ'וס היתה נתפסת כלגיטימית. אבל לא ישבנו על הבר, אז היא לא. המנה העיקרית ("נקניקיות ברוהאוס", שבאות במקבץ של שלוש) כבר מגיעה עם תוספות מורשות כגון חרדל דיז'ון, חזרת וכרוב כבוש. לסיכום? לא יקר, לא נורא, לא משהו לכתוב עליו הביתה. מקסימום לכתבה הזאת.

והנה הגענו אל ה"שרקוטרי" הנורא טרנדית, שמתחבאת באחת הסמטאות הנורא טרנדיות של שוק הפשפשים. כשאתם בצרפת, שרקוטרי זה המעדנייה או הביסטרו שאתם נכנסים אליו כדי לרכוש נקניקי איכות ובשרים מיושנים; כאן זה השם שבחרו וינס מוסטר ושותפו עמוס בר למקום שלהם. הראשון נחשב לאושייה גסטרונומית בזכות עבר במוסדות כמו "וינס ותמר", והווה שבו הוא מחולל ניסים ונפלאות עם בשר ומעיים. השני הוא גינקולוג; קחו לכם כמה שניות לפתח בדיחת "גינקולוג ויצרן נקניקים פותחים מסעדה" משלכם, ונמשיך בסיפורנו.

השרקוטרי מעוצב ברשלנות מוקפדת שכמו זועקת "אני לחלוטין לא מנסה להיראות כמו המסעדה הכפרית החביבה על הבוהמה הצרפתית. לא לא, ז'ה נה סה פה על מה אתם מדברים". המבנה התעשייתי לשעבר משחק אותה תעשייתי לשעכשיו; הגלריה שבה ישבנו משובצת במקררי יין, ולצידם מקררי בשר שמאפשרים לך לצפות בנתחי הבשר המתיישנים להם; בואו נגיד, בקיצור, שלא היינו נורא מופתעים אם המלצר שלנו להערב היה ז'ק ברל. אלא שהוא לא היה, ובמקומו קיבלנו מלצרית בלתי צרפתייה אבל מאוד חיננית. וכאן התחילו הצרות.

המלצרית היתה כאמור ממש בסדר, אבל הכללים שבמסגרתם היא נאלצת לעבוד הם מטופשים להפליא. זה מתחיל, ובעצם גם נגמר, מזה שאין תפריט: מה שיש זה לוח גדול שעליו כתובים בגיר שמות המנות, וזהו. בלי לפרט מה בעצם אוכלים - בשר? פירות ים? במבה נוגט? - וכמובן בלי לספר עם מה זה מגיע. מה גם שכל השמות המדוברים נשמעים כמו שורות משאנסון, ככה שאתה אפילו לא יכול לנחש במה מדובר. התוצאה של כל זה היא שקשה מאוד להשלים הזמנה של ארבעה סועדים (הגענו עם הגברת לבית שאשו והיורשת לבית קמרלינג) בפחות מרבע שעה. בשלב מסוים התייאשנו וביקשנו שפשוט ינפיקו לנו פלטת נקניקיות עם המיטב שיש למטבח להציע - הרי בשביל זה באנו מלכתחילה - אז המלצרית הלכה לבדוק שאפשר, ואז חזרה ואמרה שלא. מה לא, סיננו. הרי על זה יצאה תהילתכם למרחוק: על הנקניקיות המופלאות שלכם. אז מה לא?

בהיעדר פלטה הזמנו שלוש מנות: "בודן בלאן", נקניקיית חזיר מעורבב עם עגל חלב ועוד כמה תוספות; נקניקיות צאן, כלומר מיקס-אנד-מאץ' של בשר בקר וטלה; ו"סוסיסון אלזסייה", כלומר סוס מתרומם. סתם, כלומר בקר וחזיר ויין לבן וקימל. בניגוד לשם, אגב, הנקניקייה דווקא לא שוברת לך את השיניים.

יצאנו מהשרקוטרי שבעים אך רגוזים, עניים ב-200 ומשהו שקל, ועם תובנה-על-הדרך 4#: כמה שנחמד להיתקל במקום שמתייחס ברצינות אמיתית לנקניקיות שלו, ככה מעצבן להיתקל במקום שמתייחס ברצינות תהומית לעצמו.

מנאז' אה-טרואה של מרגז, חזיר ועגל ב"מו ומו" (צילום: Hounds of Joy)

כמעיים המתגבר

מבלי דעת או תכנון מוקדם, יצא שאת הטוב ביותר שמרנו לסוף. או ליתר דיוק את הטובות ביותר, כי אין פוטו-פיניש בעולם שיגרום לנו לבחור בין השתיים שניצחו במירוץ אל ליבנו וקיבתנו: "כרמלה בנחלה" ו"מו ומו".

תשאלו מו, ונשיב לכם שבחייאת רבאק: הרי רק בתולדות המגזין הזה התפייטו לפחות שני כותבים על האטליז-מסעדה הזה, שמהווה את הסיבה הטובה ביותר - והבה נהיה כנים, גם היחידה ביותר - לחפש חניה ברחובות רחובות. מהאטליז המדובר אפשר לצאת עם נתחי בשר בעלי שמות משמחים כמו קוטלט, שפיץ שייטל או וייסבארטן; במסעדה ניתן לקבל את תמונת ה"אחרי". אלא מה, דווקא בגלל שהסטייקים של מו ומו זוכים למעמד של מיתולוגיה קולינרית, הנקניקיות נותרות איכשהו בצל. ובכן, הרשו לנו לכוון את הזרקור ישירות אליהן ולהכריז בריש גלי ובחי"ת גרונית: חבל על הזמן.

מנה אחת, זה כל הסיפור. מחבת ברזל יצוק, שחורה משחור ומלוהטת כדבעי, שבתוכה רוחש-לוחש נזיד השעועית הטוב ביותר שאכלנו מימינו. זה המצע שעליו נח מסמר הערב, מנאז' אה-טרואה של מרגז, חזיר ועגל (אפשר לשחק עם ההרכב אם אתם כשרים, או סתם שומרים אמונים רק לחיות מסוימות). המחיר: 44 שקלים צנועים, וגם די מתבקשים בהתחשב בשיוכה של המנה לאגף הראשונות. ושלא תטעו: אם לא באתם ממש מורעבים, לעיקרית תגיעו די שבעים.

מילה על אגף השיכר, כי מה שמגיע מגיע: הבירות שהולכות הכי טוב עם נקניקיות הן לאגרים, מבוססות חיטה, כל דבר קל. ובכן, במו ומו מגישים בין השאר בקבוקים גדולים של מקשוף ולה-שוף - שלמרות כבדותן מהוות בנות לוויה אידיאליות למחבת הקסמים. כלומר, בהנחה שלא אכפת לכם לתת לבת הלוויה לנהוג.

ראו זה קטע: גם הנקניקיות של כרמלה נתונות במחבת ברזל, וגם כאן הולכים על אותה אג'נדה - מצע שעליו שוכבות הנסיכות, קנאקוורסט מבושלות לכדי שלמות במקרה הזה. עם זאת, המצע מציע גישה שונה לחלוטין: כרוב כבוש, בייקון ואטריות שפצלה. אם טרם הספיקותם, מדובר בווריאציית פסטה נפוצה בדרום גרמניה, אוסטריה והקנטון הייקי של שווייץ. המרכיבים הם ביצים, קמח ומלח, והתוצאה עושה לנקניקייה את מה שטום קרוז התכוון אליו באומרו "יו קומפליט מי". ואגב קומפליט, הגם שאף אחד מאיתנו אינו חובב גדול של בירת חיטה, הפאולנר מהחבית שהוגשה לנו - בטמפרטורה מושלמת ובטריות כזאת שיכולת לשמוע את הכשות, נו, מתכשה - הלכה פשוט מושלם עם כל הנ"ל, ללמדכם שלא חייבים לשפוך לאגר כדי להחמיא למנת נקניקייה.

הנקניקיות של כרמלה מתומחרות ב-74 שקל, והגם שעסקינן במנה עיקרית לכל דבר ועניין, זה מעט עשיר בשביל הדם שלנו. אבל זה גם לא ממש משנה, כי הדבר הנכון לעשות הוא להמתין עד לאביב: ברגע שיתפזרו העננים ייפתח מחדש ה"ביר גארדן" בחצר של כרמלה, ובו כבר תמצאו קולקציה חדשה לגמרי של מנות מבוססות-נקניקייה.

עזבנו את נחלת בנימין, ואת המסע כולו, בתחושה שמצאנו בדיוק את מה שחיפשנו: את המוג'ו האבוד של הנקניקייה. את הינקי-סטדיום-בספטמבר שלנו, רק בלי מדע בדיוני ובלי טעם לוואי של בסיס שלישי. אפילו שקלנו ברצינות ללכת עם הכותרת "נקניקייה בת זונה", אבל התנקנקנו.

נקניקיות: מדריך מצונתר

צ'וריסו: עקרונית, צ'וריסו הוא השם שניתן לכל מגוון הנקניקים שנמכרים במדינות הלטיניות, ומגיעים עם פלפל אדום חריף שאחראי ללוק השזוף שלהם. כשמדובר בנקניקיות הן לרוב יהיו שמנמנות וקצרות, ואם יש לכם מזל, אז גם קצת חריפות.

פרנקפורטר: כנראה הגירסה הנפוצה בעולם. התחילה את דרכה בעיר פרנקפורט שבגרמניה לפני משהו כמו 500 שנה, והפכה שם נרדף לנקניקייה שאפשר להכין מכל חיה שאתם רוצים, כל עוד מקפידים שהטקסטורה והטעם יהיו רגועים יחסית. משתייכת כמעט תמיד לקטגוריית הנקניקיות העוברות בישול ראשוני לפני האריזה. בקיצור, בעיקר למתחילים.

מרגז: השם מגיע מהמילה הערבית "מרקז", וגם השורשים הם ערביים/צפון אפריקניים. עשויות מבקר או מכבש ומתובלות בתבלינים פיקנטיים כמו אריסה, פפריקה חריפה וסומק. חוץ מחריפות אגרסיבית יחסית, המרגז נהנות גם מתכונות של דוגמנית: ארוכות, רזות, ומדברות שטויות בראיונות.

ברטוורסט: נקניקיות שווייצריות עם השפעה גרמנית. מכירים את השטרונגולים הלבנים שנמכרים בכל פינת רחוב בצפון אירופה? אז זה זה. המרקם שלהן אחיד והבשר יכול להיות חזיר, עגל או שניהם ביחד. נמכרות גם בתוך קערית קרטון קטנה ומפוצצת ברטבים, בלי שום לחמנייה.

טולוז: נקניקייה קטנה, עשויה מחזיר וטחונה גס. הטעם הספציפי שלה נוצר מהערבוב עם היין והשום הצרפתי. מקורה בקריית מוצקין. סתם נו, בטולוז.

נקניקיית דם: בספרד קוראים לה "מורסילה" ובצרפת "בודן נואר", ובשני המקרים מדברים על מיקס של חיות וטיפה מהדם שלהן - מה שמעניק לה את הגוון האפל המפורסם. מומלצת לצריכה ליד אלכוהול איכותי, ומספר של קרדיולוג בחיוג המהיר

נשנוש: נקניקייה עשויה עוף או עגל, מוגשת חתוכה לפלחים וטובעת ברטבים בכל סניף של "סודוך". דווקא טעים לאללה.

גוליגוץ: כבר לא קיים, אבל עדיין קורע.