"זו לא הפלה מאוחרת. זה אובדן של ילדה". הריון שכשל

כשהיא אוחזת בידה את ערכת ההריון הביתית, מבחינה ליאת (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת) בפס ורוד כהה המופיע על חלונית המקלון. לא חולפת דקה, וקו נוסף, חיוור יותר, מופיע במקביל. ליאת מביטה בפניו הסמוקות של גיל, בן זוגה, ושניהם מחייכים חיוך רחב. הנה סוף־סוף זה קורה. לאחר שנה שלמה של ניסיונות כושלים, דקה לפני הפנייה ליועץ פריון, יש הריון!

שמונה שנים חלפו מאז אותה התרגשות בתולית, האופיינית לזוגות צעירים בדרכם להקמת משפחה. היום ליאת כבר בת 39, ואל אותם רגעים, שאחרים חוזרים אליהם בערגה, היא חוזרת בכאב גדול, נושמת נשימה עמוקה, ומספרת את הסיפור שלה:

"שבוע לאחר גילוי ההריון הופיעו דימומים וכאבי בטן, שעוררו חשד להריון מחוץ לרחם. אושפזתי למשך שבוע. לאחר שהבדיקות הצביעו על התפתחות תקינה של ההריון, שוחררתי הביתה. התחלתי לסבול מתופעות שונות בעוצמה רבה: בחילות, לחץ דם נמוך, תשישות. בשבוע ה־12 הלכנו, בן זוגי ואני, לסקירת מערכות ראשונה. הרופא אמר שהכל תקין וגילה שבבטן מתבשלת בת. ההריון המשיך להתקדם כרגיל. בשבוע ה־24 פנינו למומחה לאולטרסאונד והבדיקות הראו מיעוט מי שפיר ועובר קטן בכשבועיים מגילו המוערך. מסיבה זו המליץ לנו הרופא להתחיל במעקב של הריון בסיכון גבוה".

"סיבה טובה לבכות"

ליאת חזרה הביתה והמשיכה לסבול משלשולים ומהקאות בלתי פוסקות, לפעמים עד כדי דמם. כעבור יום החריף מצבה והיא החלה לחוש לחץ ברום הבטן (החלק המרכזי

והעליון), סחרחורות וכאבי ראש עזים. למרות זאת היא התעקשה לסיים פגישת עבודה שהתקיימה בביתה, המתינה לבן זוגה, ורק אז נסעה עמו לבית החולים. שם ציפתה לה הפתעה לא נעימה.

"לקח להם יומיים לאבחן שאני לוקה ברעלת הריון. רק אז, רופאה שבדקה אותי הורתה להעביר אותי מיד לחדר הלידה. הייתי לבד באותם הרגעים והתחלתי לבכות".

המיילדת שקלטה את דמעותיה של ליאת שאלה בתמימות, "'מה קורה פה היום? כולן בוכות אצלי". הרופאה הצביעה על ליאת וקבעה: "לזאת יש סיבה טובה לבכות".

בחדר הלידה התמקד הצוות הרפואי במטרה העיקרית: לגרור את ההריון של ליאת קרוב ככל האפשר לשבוע ה־30. לווריד בידה הוזלף מגנזיום (כחלק מהטיפול שנועד למנוע פרכוסים), מה שלדבריה התבטא בתחושת בעירה בגוף. במקביל, חלה תפנית במצבה הרגשי. "הפסקתי לבכות. נעשיתי קרת רוח. אולי היו אלה האינסטינקטים האימהיים שעזרו לי לגייס את כל המשאבים הרגשיים ולתעל אותם להגנה על העובר שבבטני".

התקווה, התוכניות, האובדן

כעבור ארבעה ימים נרשם שיפור במצבה של ליאת והרופאים החליטו לנתק אותה מהמגנזיום. לחץ הדם ירד, והאווירה הכללית נעשתה אופטימית. למחרת בערב

המצב הידרדר שוב. "הגוף שלי, שהיה כחול לגמרי ובצקתי, החל לקרוס. נתנו לי מנה של מגנזיום. סבלתי. הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד בעומס הזה והתחלתי לפרכס במיטה לנגד עיניו של בן זוגי". ליאת הוכנסה לניתוח חירום קיסרי, ואת פני השנה האזרחית, באחד בינואר 2003, קיבלה פגה שברירית ומתוקה, במשקל 570 גרם.

ליאת וגיל היו רחוקים מלהרים כוסית. ליאת: "כשרק פקחתי את עיניי לאחר הניתוח, שאלתי מה עם התינוקת. אמרו לי שהיא בכתה. מבחינתי זה היה סימן חיובי. נראה שהריאות שלה בסדר. רציתי לראות אותה, אבל מנעו זאת ממני. גיל הראה לי אותה בסרטון שצילם בסלולרי. זה היה מרגש וצובט בלב. למחרת, כשאני מובלת על כיסא גלגלים, נכנסתי לפגייה, ראיתי את הילדה שלי והתחלתי לבכות.

"התחלנו לדבר על ההיערכות החדשה לחיים. הבנו שקיימת סבירות גבוהה לכך שהילדה תסבול מנכויות ומליקויי התפתחות. לא היה לנו ספק שאנחנו לצדה לאורך כל הדרך. היא חלק מאיתנו".

אבל הדרך לא הייתה ארוכה. "לקראת הערב, לאחר ששאבתי חלב להזנתה, כפי שהומלץ לי בפגייה, התחלנו לקבל רמזים שמצבה מחמיר. גיל הוזעק לפגייה לקראת הבוקר, שם נמסר לו שמערכות גופה קרסו. היא לא שרדה. הוא עזב את המקום חיוור, שקט ועצוב מאוד. ברגע שראיתי אותו בפתח חדרי, הוא לא היה צריך לדבר.

"התייפחתי בבכי", משחזרת ליאת. "אי אפשר לתאר את עומק הכאב. למרות שעוד לא התאוששתי מרעלת ההריון, כבר לא עניין אותי הטיפול. לא רציתי זריקות. לא רציתי לראות איש". לבני הזוג מוכי היגון היה חשוב להיפרד כראוי מהתינוקת. "מאחר שפגים לא קוברים בבית קברות רגיל, אנחנו התעקשנו על קבורה מכובדת, ביישוב שבו מתגוררים הוריי".

ההתמודדות, השיקום, הילד

החזרה לשגרת החיים לא הייתה פשוטה. ליאת: "החלב המשיך לטפטף. חשתי די בודדה. לא חשבתי שאי פעם אחזור לחייך. זמן רב נמנעתי מלראות תינוקות רכים. הסביבה לא תמיד ידעה להכיל את העצב שלנו. לא היה מתאם בין הכאב הגדול שלנו ובין התייחסותם של הסובבים. הם, מבחינתם, ראו באירוע מעין הפלה מאוחרת, דבר שנשים רבות חוות בחייהן, 'לא ביג דיל'. לנו זה היה אובדן של ילדה, על כל המשתמע מכך".

לאחר שליאת התאוששה גופנית, החלו בני הזוג ללכת פעמיים בשבוע לטיפול משותף אצל פסיכולוג. "היה חשוב לנו לעבד את הכאב", ליאת מסבירה. "כעבור

שנה הרינו שוב, די בקלות. הלכנו לרופא שקיבלנו עליו המלצות והוא דאג שנבצע את כל הבדיקות הדרושות. ההריון היה בסדר, למעט הרעלת קיבה שממנה סבלתי ושגרמה לנו חרדה רבה. בשבוע ה־38 ילדתי את בני בניתוח קיסרי".

כיום ליאת מבקשת להעביר לנשים כמה מסרים: "הריון אמנם איננו מחלה, אבל חשוב להקשיב לגוף במהלכו. אם אינכן חשות בטוב, דאגו לנוח ודאגו להיבדק. היו ערות לסימנים של רעלת הריון, גם אם מדובר בסימנים חריגים. בצעו את כל הבדיקות הדרושות, ואם יש חשש שתלדו פג, כדאי שתבחרו בית חולים בעל ניסיון רב בטיפול בפגים".