אוכל של צנצנות

פעם, כמו שמקובל להגיד אצלנו, כשהגדולים היו קטנים או שלא היו בכלל, אוכל מקופסאות היה נחשב לשיא הגורמה. ממש העולם החדש. פטריות מקופסה עם טעם של פח נקנו רק מאחורי הדואר הישן בתל אביב. ואם היו לך קשרים, כלומר ההורים שלך והמוכר היו מאותה עדה, הוא היה לוחש לך בצד בסוד שהגיע משלוח של פטריות שלמות ולא רק חתוכות בקופסה, שלהן יש קצת פחות טעם של פח, וגם היה מוציא לך מתחת לשולחן קופסת אספרגוסים עם טעם של פח. לקח לי כעשר שנים לפחות עד שטעמתי לראשונה אספרגוס טרי, ועד אז לא הבנתי למה כל ספרי הבישול מתלהבים ממנו.

וכמובן, הקינוח האולטימטיבי, הצ'ופר של סיום הטירונות, המתנה האידאלית - לפתן פירות מקופסה. אני אפילו זוכר את עצמי טורח באחד הערבים ומכין קינוח מאפרסקים ענקיים בסירופ, שעליהם שמתי סוכר וניסיתי להשחים אותם, בהיעדר ברנר, מתחת לגריל בתנור. להגיד לכם שזה יצא משהו אני לא יכול, אני פשוט לא רגיל לשקר לכם. אבל אחרי שמעכתי את הכל עם מזלג ושמתי על זה גלידה ויטמן בטעם וניל עם 3 דובדבנים מסוכרים מלמעלה, האורחים שלי אמרו ששנות לימוד הבישול הארוכות שלי השתלמו סוף סוף.

מה לעשות שעם השנים התקדמנו. בדיוק השבוע תרמתי את ה"לארוס גסטרונומיק" ואת ספרי הקולינריה הענקיים ששנים קישטו את מדף הספרים בסלון שלי, למען יראו וייראו, אחרי שהבנתי שבני הנוער היום בדרך לצופים מחליפים מתכונים ועקרונות יותר מסובכים ממה שכתוב בספרים אלה.

אלא שבזמן האחרון יש חזרה למוצרי מדף. רק שהפעם חלקם בצנצנות ורובם גורמה ממש. לרוב הכל כבוש בשמן זית איכותי וטעים מאוד. על האנשובי בצנצנות כבר הרחבנו את הדיבור אבל הפעם אספר לכם על סוף שבוע של אוכל מצנצנות.

באחת מארוחות הערב האלגנטיות שחבורתנו עושה מפעם לפעם ("מה הכוונה מפעם לפעם? הרי אצלכם מפגש אחד בלי אוכל לא נקרא מפגש", הוסיפה הקטנה), הכנו מנה ראשונה (אני מציע להתעלם מהערות האגב הנזרקות לאוויר ומנסות לדכדך את מצב רוחו הטוב של השף), והכל מצנצנות טובות. ומעשה שהיה כך היה:

איפה הימים של לילות השימורים? (צילום: סי די בנק)

מנה ראשונה טעימה ומרשימה

המרכיבים (ל-8 מנות):

2 צנצנות טונה בשמן זית (מסננים והפעם אפשר לוותר על השמן, אם כי השתמשתי בעבר בשמן הזית של הטונות האלו על מנת לתבל סלט ביצים עם בצל מטוגן. יצא מעולה)

1 צנצנת אנשובי (גם הפעם אפשר לשמור את השמן לפעם אחרת, למשל לשפוך על תפוחי אדמה שאופים בתנור או לתבל רטבי סלט)

1 גביע יוגורט

1 כפית רוטב פסטו (שהגיע גם הוא מצנצנת)

בערך 3-2 כפות שטוחות של לימונים כבושים קצוצים (זה לא מצנצנת, לא צריך להגזים. את זה הגברת מכינה לבד)

אופן ההכנה, כמה פשוט, ככה טעים:

1. מניחים בקערה את הארטישוקים המסוננים, שופכים עליהם את הלימון הכבוש, מערבבים קלות ומשאירים למספר דקות. את הטונה בוצעים בידיים מכל צנצנת ל-4 נתחים (הטונות המשובחות האלו, שכמו שאר המוצרים מגיעות מארץ המגף, מגיעות בגושים ולא בפירורים, לכן קל לבצוע אותן).
2. מתחילים במלאכת ההרכבה: על צלחת אלגנטית (כבר מזמן גיליתי שצבע לבן הוא הצבע שהכי מחמיא לאוכל, מבליט את כל הקישוטים שמוסיפים ולרוב גם זול יחסית, כי אפשר תמיד להשלים את הסטים בקלות) מניחים כף גדושה של הארטישוקים והלימונים. במרכזם מניחים גוש טונה, עליו באלכסון פילה אחד או שניים של אנשובי.
3. בינתיים מערבבים את הפסטו עם היוגורט ומטפטפים עם כפית מסביב בצורה יצירתית. להשלמת המנה מטפטפים את השמן של הארטישוקים ששמרנו, מעט על הטונה ומעט מסביב ליד היוגורט.
   

לא רק שהמנה טעימה מאוד ונראית כמו מנה שיצאה מספר בישול, היא גם עולה בהתאם. שכן מוצרים אלו אינם זולים במיוחד. אבל אפשר להתנחם בדבר אחד: הם אינם זולים גם בארץ המקור. תסמכו עליי, בדקתי.

פיקניק תוצרת ח'ליל

למחרת שבת. יום יפה. בבוקר מתארגנים לפיקניק. עוברים דרך ח'ליל בלוד, קונים קופסת פול, 20 פלאפלים (שכן 5-4 כדורים ד' חיסל רק בהמתנה לחשבון), חומוס, סלט טאבולה שלא היה משהו, פיתות ולבנה מעולה. מחלקים את כל הכבודה לשתי צידניות: באחת את החמים ובשנייה את הקרים. כמה מטרים אחרי קונים מגש בקלאוות, 3 חטיפי בוטנים, חלביצה אחת שד' שוב חיסל בהמתנה לחשבון, ו-5-4 כנאפה שלא הגיעו לרמה של הבקלאוות.

נכנסים למכוניות ונוסעים לכיוון ירושלים. במוצא יש שביל שמגיעים אליו - כביש שבע האחיות. הוא מוביל לשביל מקסים, מסלול של כ-3 ק"מ עם הרבה שקדיות ומסתיים באגם שמתמלא רק בגשם. לפי מיטב התכנון המדויק בארצנו, האגם הזה יושב על סוג של אדמה שכל המים מחלחלים אליה אחרי שהגשם מסתיים. זה לא ממש עוזר למשק המים, אבל זה יופי של טיול. מוצאים מקום נחמד, עורכים שולחן והמשתה מתחיל. הפלאפל והפול עדיין נשמרו חמים אחרי כשעתיים, דווקא הקפה בתרמוסים היה פושר.

פיתה שתהפוך לפיצה (צילום: שגיא קופר)

פיצה במחבת

בערב רעבים כאילו לא אכלנו כלום. אז הכנו פיצות במחבת עם שאריות מהאוכל של הצנצנות. קנינו באבו גוש פיתות שנקראות משום מה פרסיות, בגודל הן בין פיתה רגילה ללאפה והן תפוחות וטעימות. אנו השתמשנו באלו שאינן מצופות בשום דבר.

הרעיון להכין פיצה-דמה במחבת הוא פשוט: המחבת מתלהטת מלמטה, מה שיעשה את התחתית קריספית במיוחד, וברגע שנכסה אותה מלמעלה, היא הופכת למעין תנור קטן, אופה וממיסה את הגבינות שנשים מעל.

משחנו את הפיתה הפרסית במעט שמן זית, סידרנו מספר פרוסות של גבינת מוצרלה, פיזרנו את הארטישוקים שנשארו מעל, מעט גבינת פקורינו מגורדת, במחבת נפרדת קלינו פלפלים אדומים ובלי לקלף קרענו מהם כמה חתיכות והוספנו לצד הארטישוקים לצבע ולטעם.

חיממנו מחבת גדולה, הכנסנו פיצה פנימה, כיסינו במכסה ואפינו-טיגנו משהו כמו 8-6 דקות עד שהגבינות נמסו והקליפה פריכה. בקיצור, אוכל של צנצנות זה לא מה שהיה פעם.