לא לאיים על הילדים

לא כל המצוות שוות

בפרשת השבוע שלנו, פרשת 'יתרו', אנחנו מעפילים אל אחד השיאים של סיפורי התורה, פסגת החוויות של יציאת מצריים והמסע במדבר: מעמד הר סיני ומתן תורה. נראה שיש במעמד הר סיני נסיון להציע תרכיז של המצוות ועל כן ממקדות מצוות אלה תשומת לב מיוחדת. מהן המצוות המנצחות שזכו להכלל ברשימה היוקרתית? מדוע מצוות אחרות לא זכו לכך?ומה זה אומר על סדרי העדיפויות שלנו?

בימים בהם מעזים כמה רבנים חרדים לטעון כי המנעות מנסיעה בקווי מהדרין (לשון מכובסת לקווי אפרטהייד) היא עבירה מדאורייתא, נדמה לי שיש להעניק יותר תשומת לב לעקרון הממיין של עשרת הדברות. לא כל המצוות נמצאות במעמד שווה בהיררכיה, רק עשר מצוות נמצאות ברשימה של עשרת הדברות, ועל פי אותו עקרון, קווי האפרטהייד נעים היכן שהוא על הרצף שבין גידול הלכתי ממאיר לתאוות ממון שאין לה אלהים, איסור מדאורייתא - תעשו למעמד הר סיני טובה....

המעמד של מצוות כיבוד הורים

אחת מעשר המצוות שזכו לעדנה של מעמד הר סיני היא מצוות כיבוד הורים (כ, יא): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". מצוות כיבוד הורים בווריאציות שונות חוזרת במקומות נוספים בתורה (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". לצד החובה לכבד את ההורים נמצא התראה וענישה כבדה על פגיעה בכבוד ההורים ובגופם (שמות כא טו): "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת". (שמות כא, יז): "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת". שיא הפירוט נמצא בחוק המפורסם של בן סורר ומורה (דברים כא יח – כא) כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם: וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ: וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא: וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ".

כיבוד הורים היא מצווה הכרחית למען שימור המסורת. החינוך בבית הוא הכלי המרכזי להנחלת המסורת לדורות הבאים. ההורים מצווים לשנן את התורה לבנים, הבנים מצווים לכבד אותם, זו העסקה והיא הכרחית לאריכות הימים של המסורת.

מכלל לאו אנו למדים הן

רשימת האיסורים על פגיעה בהורים מלמדת שאלימות של ילדים כלפי הוריהם אינה, למרבה הצער, רעיון חדש. כנראה שמאז ומעולם היו ילדים שקללו את הוריהם, הרביצו להם וגנבו את רכושם (רק לצורך ההדגמה נזכר בסיפור אבשלום ודוד) שהרי אם לא כן מדוע הטריח המחוקק המקראי אותו ואותנו ברשימת החוקים הזו.

האם הורים מחויבים לדאוג לילדיהם?

בתורה אין חוקים העוסקים באחריות ההורים ביחס לילדיהם. ההורים חייבים להנחיל לילדים את המסורת, אך חובת הדאגה הרגשית והפיזית נראית חד כיוונית. האם ההורים יכולים לעולל לילדים כל מה שלבם חפץ (ראו, למשל, סיפור בת יפתח)?

חז"ל מבקשים לאזן את התמונה

בכמה מקומות דואגים חז"ל לאזן את תמונת האחריות המשפחתית. הם למשל מתקנים תקנה הקובעת שאבות חייבים לזון את ילדיהם. חז"ל גם קובעים רשימה של מיומנויות חיים שחייב כל אב להנחיל לבניו.

הורים, המנעו מאיומים

מסורת עצובה, מעניינת ובעיקר חשובה נמצאת במסכת שמחות (אחת המסכתות הקטנות, העוסקת בענייני מוות ואבלות) תוך כדי דיון בענייני האבלות והקבורה של מתאבדים מביא העורך שתי מסורות קשות על ילדים שהתאבדו בגלל שהם חששו מאיומים שהפנו כלפיהם אבותיהם (שמחות ב ד-ה)

ומעשה בבנו של גורגיוס שברח מבית הספר, והראה לו אביו באזנו (אביו איים עליו), ונתיירא מאביו, והלך ואיבד עצמו בבור, ושאלו לרבי טרפון ואמר אין מונעין הימנו כל דבר (כלומר, נוהגים בו כבאדם שמת באופן טבעי ולא כפי שנוהגים במתאבדים)

ושוב מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששיבר צלוחית, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא ממנו, והלך ואיבד עצמו בבור, ובאו ושאלו לרבי עקיבא, ואמר אין מונעין הימנו כל דבר..

בימים ההם ובזמן הזה

הסיפורים נראים מוכרים עד אימה. מלחמות ידועות בין הורים לילדים – ילד אחד בורח מבית ספר, ילד אחר פוגע בדברים בבית. אבא אומר לילד: 'אני עוד אעניש אותך'. והילד, כמו ילד, מפוחד ובעל דמיון מפותח. חז"ל הבינו היטב שילדים לא תמיד מכירים את 'האפשרות הסבירה' וכשלא מענישים אותם מייד, או לכל הפחות מודיעים להם מייד מה יקרה, הם מגדלים מפלצות בראש. אל תאיימו על ילדים. תראו כמה שהסיפורים האלה עצובים ורגישים. חז"ל חיו לא רק במסורות הגדולות של עשרת הדברות, הם חיו הרבה ואפילו בעיקר בפרטים.

ההורים כמובן לא תמיד אחראים

פחד קטן שאצא לא מובנת אוחז בי ואני מבקשת להיות מאוד ברורה, ילדים מתאבדים מהמון סיבות וזו טיפשות ואכזריות לתלות את האחריות להתנהגות העצובה הזו בהורים. כל שביקשתי לטעון הוא שיש משהו מיותר ומסוכן באיומים. לא פחות. לא יותר. רוב הילדים יצאו שלמים בגופם מהורים מאיימים ולא מידתיים, אבל למה לנו?!

משפחות בלי הפחדות

למסלול להעברת המורשת הלאומית הוסיפו חז"ל על מצוות כיבוד אב ואם, את אחריות ההורים לחינוך הילדים בדרכי נועם (סלחו לי על הקלישאה אבל לא מצאתי ביטוי נעים ונכון יותר) איך עושים את זה? נורא מסובך, אבל כנראה שגם הכרחי להתאמן וללמוד את הדרך.

ובבית המדרש של הטוקבקים

חזרנו לסעור ולהתגוון בשמות ובתוכן ושמחתי שמחה מרובה. תודה מיוחדת לעמיחי, ירושלים (4) שחלק עלי בסוגייה המגדרית. אנא חזרו לפרשה שעברה וקראו את דבריו. בהתחלה הסכמתי עם כל מלה, אחר כך חזרתי להתלבט, אני עדיין לא יודעת ואשמח לעמדתכם בנושא. ואתה, יקירנו מה'אומן 17' ושות', כמה טוב לראות אותך שוב.

שבת שלום