לא תרצח

כשעמדתי על דעתי, ונתקלתי בדיבר השישי מעשרת הדברות המופיעות בפרשת השבוע 'יתרו' – לא תרצח. תמהתי, מודע אנו זקוקים לאמירה אלוקית מפורשת של מה שאמר להיות כל כך ברור לכל בן אנוש. ואכן אין מערכת חקיקתית בעולם העתיק והישן שאיננה מצווה על 'לא תרצח'. אם כן , מדוע התורה צריכה לצוות על המובן מאליו.

כשבגרתי, ראיתי שהשאלה נשאלה לפני דורות, ושכבר רב סעדיה גאון אמר (במאה העשירית) ששתי לוחות הברית מחולקות לצד האחד של 'מצות שמעיות' שהן מצוות שהתורה חידשה, ואתן 'שמענו' בסיני. כמו מצוות השבת, האיסור על שבועת שקר, איסור עבודת אלילים ועוד. ומערכת ציוויים שההיגיון האנושי מחייב והמכונים 'מצוות שכליות'. אך בסופו של דבר השאלה נשארה פתוחה, מדוע על התורה לחזור ולצוות את מה שהשכל מצווה עלינו.

היום, לאור הזילות העצומה שבצו 'לא תרצח', וההידרדרות המדאיגה בערכם של חיי אדם בישראל ובכלל, הצו 'לא תרצח', כבר איננו כה מובן מאליו, כבר איננו כל כך 'מצווה שיכלית'. רצח הפך להיות עניין יום יומי, ביו צעירים , בין מבוגרים. זה כבר לא עניין של 'פושעים מועדים'. אנשים מהשורה, בני נוער נורמטיביים מוצאים את עצמם מעורבים בקטטות שמסתיימות ברצח.

מדוע? האם זה משום שהחשיפה לאלימות במדיות השונות (טלוויזיה, אינטרנט) הקהתה את רגישותנו לחיי אדם? האם זה המחיר שאנו משלמים על היותנו חברה הנתונה במלחמה מתמדת? חברה השולחת את בניה ובנותיה הצעירים להגן על עצמה באמצעים פיזיים וברוטאליים, גם כשהם מוצדקים לחלוטין? את הפסוק "וירעו אותנו המצרים ויענונו" דרשו חז"ל "שעשו אותנו רעים". שהרי מה פירוש צמד המילים "וירעו אותנו" היה צריך להיות "וירעו לנו"? אלא שמצב העינוי והדוחק שיצרו לנו המצרים גרם לנו להיות רעים לעצמנו ולזולתנו. אבל האמת היא שהתורה מתארת את הרצח כשלוב זרוע עם יצירת האדם. כבר בדור השני ליצירת האדם רוצח קין את אחיו היחיד הבל. עשרה דורות לאחר בריאת האדם, נשטף העולם במבול קטלני שמוחק את המין האנושי כליל, למעט נוח ומשפחתו הגרעינית.

נשים לב לציווי הבראשיתי המקדם את נוח ובניו בצאתו מהתיבה (בראשית ט' ו')

"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ

כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדם"

יש משמעות להיות לא תרצח נובע מצו אלוקי, ולא (רק) מתוך גישה הומניסטית גרידא. הגישה ההומניסטית מספיקה אולי לחלק הארי של המין האנושי, אך לא לכולו. אין ספק שגם ההתמודדות של הנוער הנפלא שלנו בצבא, מחייבת משנה זהירות בטיפול באוכלוסיית האויב.

אני רואה את הנוער הנפלא שלנו, ואני שואל מהיכן תעצומות הנפש? אך יחד עם זאת אין ספק שהם זקוקים לחיזוק ותמיכה חינוכית-נפשית כדי לעמוד באתגר הקשה הניצב בפניהם בצורה מאוזנת וערכית. מהו הבסיס לתכנית עבודה חינוכית שתחזיר את 'לא תרצח' למעמדו המקודש והיסודי? התשובה שהתורה נותנת לשאלה הזו היא היות האדם "צלם אלוקים".

הקשר בין "לא תרצח" ל"לא תנאף"

"צלם אלוקים" פירושו שיש באדם מרכיב עליון, נשגב, קדוש. פירושו כי על אף שייכותו של האדם למערך הביולוגי/פיסיולוגי, האדם מכיל מרכיב של תודעה, כוונה וחשיבה שהם ביטוי להיותו שייך לשני עולמות שהקשר בניהם הוא פלאי. היהדות כינתה את הנושא 'הפסיכו-פיזי' כ"פלא". ונדמה כי גם הפילוסופיה והביולוגיה רחוקות מלפצח את שאלת 'המודעות' האנושית.

לכן, החינוך 'ללא תרצח' מתחיל בחינוך העמוק לכבודו של האדם, לכבוד הזולת. ואולי לכן התורה לא מפרידה בין האיסור לרצוח לשאר הציווים הנוגעים לכבוד האדם ושמירת זכויותיו:

"לֹא תִרְצַח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲך עד שקר"

אי אפשר לחנך ללא תרצח מבלי לחנך ללא תנאף. אם אדם לא מכבד את משפחת חברו. אם הוא או היא 'גונבים' את בן/בת הזוג מבת/בן הזוג שלהם. או אם בן/בת הזוג מפרים את נאמנותם לבן/בת זוגם הם 'מורידים' את ההתקשרות המשפחתית שלהם לרמה הביולוגית/ פיסיולוגית שממנה אפשר להימלט לבן/בת זוג מפתה ומושך יותר. גם אני קראת את 'אנה קרנינה', וטולסטוי בגאונותו הצליח למשוך אותי להזדהות עם סבלה של אנה האומללה כל כך בנישואיה עד שאין לה ,כביכול, שום ברירה אחרת אלא לבגוד בבעלה. אך אם נניח רגע למקרה כואב זה שעשוי להתרחש במציאות היום יומית, ושעם כל האמפתיה הוא אסור על פי ההלכה עד לגירושין, לא זה הוא מקור הבעיה שלנו.

"לא תגנוב" –

ראיית רכושו של הזולת כשייך למהותו האנושית הגבוהה. שהרי כל מושג הרכוש איננו שייך לעולם הטבע. שם יש אמנם סימון טריטוריות, כמו שיש גם נאמנות ארוכת שנים בין העורבים ואחרים. אך עולם החי הוא פונקציונאלי ואינסטינקטיבי ונעדר מודעות והתכוונות.

יש קשר ישיר בין עמידה סבלנית בתור, חינוך לשמירה על רכוש ציבורי, כבוד לזקנים ומוגבלים, לשמירה על חיי אדם. רק חברה שרואה בכל אדם את 'צלם האלוקים' שלו, ביהודי ובזה שאיננו יהודי, בצעיר ובזקן, בגבר ובאשה, בחזק או בחלש ובמוגבל, בחכם או בבעל הצרכים המיוחדים, בעני ובעשיר ובכל אדם. רק חברה כזאת תשמור היטב גם על חייו הממשיים של האדם. לעומת זאת, חברה שמזלזלת בכל ההיבטים 'הרכים' של צלם האדם, תתקשה מאד להגן על חייו.