ההספד הכי טוב
את הידיעה על מותו של המשורר אברהם סוצקבר קיבלה נכדתו, השחקנית הדס קלדרון, בגרמניה רגע לפני פרמיירה להצגה שנוצרה בהשראתו. "הפכתי בעל כורחי לנר זיכרון", היא מספרת וממשיכה לפעול כדי שיזכה בארץ להכרה לה זכה בחו"ל. ראיון
באלו שנותרו בחיים, היתומים אשר שרדו את שואת יהדות אירופה, ראה משורר היידיש הגדול, אברהם סוצקבר, יורשים, גרגרי קְדֻשה באצבעות-רוח המפוררים על פני שְדוֹת-חֳרָבוֹת ואבן, חלק משרשרת של עם.
בפברואר 1943, כשהוא אסור בגטו וילנא, כתב סוצקבר: "וְאַתָּה, שְשִמְךָ הוּא עָם/ וּפָנֶיךָ - / קֵן נֶחֱרָב/בְּלִי צִפּוֹר,/ בְּלִי צִיוּץ, -/ טַפֵּס עַל מַדְרֵגוֹת-הַלַיִל,/ פְּגֹש אֶת הַשַחַר/ וּצְעַק לְמוּלוֹ:/ - טַהֵר אוֹתִי, שֶמֶש/ טַהֵר וּמְחַל/ עַל כָּל שֶהָיָה טָעוּתוֹ שֶל גוֹרָל". מתוך האפר הוא ידע שהמחר יגיע ועמו חובת הזיכרון שישאו על גבם הדורות הבאים, שכן עָם, כפי שהאמין וכתב, "נושא בתוכו את דורות העבר ואת אלו הטמונים ברחם העתיד".
מתוך הגטו כתב, בין גדרות התיל נולד שירו, כמו צֹהַר אל עולם חלופי שיאפשר לשאת את כֹּבֶד מִשְקָלוֹת החיים שנשארו מאחור. "בּוֹ בְּרֶגַע/ נוֹלַד בִּי הַפַּיְּטָן", כתב עם מות אביו בגטו, "הִרְגַשְתִּי: / רוֹדֵם בְּתוֹך גּוּפִי גַרְעִין מֻפְלָא/ וְהוּא נוֹשֵם בּוֹ/ עֹל שֶל שְלִיחוּת וְשֶל בְּשוֹרָה.... מֵאָז יֵלֵךְ אִתִּי/ הֵד צַוָאַת אָבִי:/ 'שְמָעֵנִי, בְּנִי,/ נַסֵּה לִשְקֹל עֲלֵי יָדֶיךָ/ אֶת כֹּבֶד מִשְקָלָם שֶל הַחַיִים,/ כְּדֵי שֶתוּכַל לְהִתְרַגֵל/ לָשֵאת אוֹתָם/ כִּי עָמְסוּ עָלֶיךָ".
ביום שבו נפטר סוצקבר, עמדה נכדתו, שחקנית תיאטרון בית ליסין הדס קלדרון, בפני דילמה קשה. כשבועיים קודם לכן עלתה על מטוס לגרמניה, נציגה ראשונה מבני משפחתה שנסעה למקום שרדף וליווה את סבהּ כצל. היא נסעה לספר את סיפורו בהפקה ישראלית-גרמנית של בית ליסין ותיאטרון היידלברג, שהיתה אמורה לעסוק בקשר המורכב שבין "היקים" למולדת הישנה.
במהלך החזרות, שבהן גם נתגבש המחזה, נולדה דמותה של בחורה צעירה ואובססיבית שמשבשת את מהלך העבודה היצירתית של קבוצת שחקנים ישראלים וגרמנים בצורך הבלתי מתפשר שלה לספר את סיפורו של סבהּ. "לא נסעתי עד גרמניה כדי לדבר על יקים", היא אומרת, "מתחילת החזרות בגרמניה, הספר של סוצקבר היה מונח על השולחן. סבא שלי הסתכל עליי כל העת, עֵד למה שנשאר מהשואה שלו. זה הפך לקונפליקט המרכזי בהצגה. אני הפכתי בעל כורחי לנר זיכרון".
קלדרון ב"אל תקרא לי יקה". "היה לי סיפור לספר" (צילום: מרכוס קייזלר)
בחזרות, תוך קריאה משיריו של סוצקבר, העיקה עליה השאלה איך בכלל אפשר לשחק בזכרם של המתים-החיים שליוו את יצירתו של סבהּ. "שיחקתי על הרבה במות, אבל מבחינתי בגרמניה, זה לא היה משחק", אומרת קלדרון, "היה לי קשה מאוד במהלך החזרות. שאלתי את עצמי אלף פעם מה אני עושה שם ואיך מתחילים לגעת בזיכרון שמכיל כל כך הרבה צער. השירים של סוצקבר רדופים ברוחות. איך אפשר לשחק בזה?".
רגליים רועדות ואש פנימית
הידיעה על מותו של אברשה הגיעה, קצרה וכואבת, ערב הפרמיירה בהיידלברג. "אני חושבת שהוא עצם את העיניים, כי הוא ידע שהלפיד עבר", אומרת קלדרון ומתכוונת לאש התמיד של הזיכרון. על במה גרמנית היא שיחקה ביחד עם שחקנים גרמנים, וחשבה שמדובר בהזדמנות. "רציתי להבין את מערכת היחסים שבין הדור השלישי, שזוכר היטב מה עשו לעמו, לבין דור שמנסה בכל כוחו להדחיק את מה שעשו אבותיו", אומרת קלדרון, "זו הסיבה שנסעתי. לא הייתי נוסעת לגרמניה כתיירת או כדי לשחק במחזה של מולייר. היתה לי מטרה והיה לי סיפור לספר. רציתי שניצור ביחד - שושלות של קורבנות ושל רוצחים. רציתי שהשם 'סוצקבר' יהדהד דווקא שם, במקום הכי אפל בחייו של סבא שלי".
זמן קצר קודם לכן, יצאה לאור בגרמניה אסופת שירים של סוצקבר שסיכמה 70 שנות כתיבה. "כינוס דומיות", שראה אור גם בעברית בחודש יוני אשתקד בהוצאת עם עובד, הוא צלילה עמוקה אל תיעוד פואטי, מפלח לב בישירות ובמבט נטול המורא שבו הוא מתבונן מתוך ליבת המאפליה, בעולם שקורס סביבו ומאבד צלם.
עטיפת "כינוס דומיות". מבט נטול מורא
זמן קצר לפני שקיבלה את אישורו לנסוע לגרמניה, שאלה קלדרון את סבהּ האם היה נוסע בעצמו לשם לדבר על שירתו. הוא השיב בשלילה. "לוילנא הוא היה מוכן לנסוע, אבל לא לגרמניה", היא אומרת ואחרי מחשבה מוסיפה, "אם היה מבקש, לא הייתי נוסעת". בערב הפרמיירה עלתה לבמה כשהיא יודעת שהוא כבר לא חי. "עליתי ברגליים רועדות ועם אש פנימית שקשה לי להסביר. הייתי מלאה בו", היא אומרת.
איך עולים על במה, בגרמניה, בהצגה שבה הוא נוכח נפקד, עם הידיעה על מותו?
"זה היה ההספד הכי טוב שיכולתי לשאת לזכרו. סבא שלי נולד משורר והוא יצר בגטו. אחרי שאמא שלו נרצחה, פנו אליו בהצעה להקים בגטו תיאטרון, והוא נחרד בתחילה מן המחשבה אבל הבין שאת היטלר הם ינצחו באמצעות הרוח.
"הוא כתב, קיים ערבי שירה והנחה קונצרטים בתוך הגטו. הוא היה משורר, זה היה הקשר שלו לעולם. לי יש כשרון אחר, אני שחקנית. אם הייתי מרצה, זו היתה דרכי לספר את סיפורו. אם הייתי עיתונאית, הייתי כותבת עליו. אני שחקנית והבמה היא הדרך שלי לספר את הסיפור. זה היה קשה נורא לעלות על הבמה בגרמניה מול קהל גרמני ולקרוא את 'יהודים קפואים', אבל זה היה גם ניצחון גדול. בסוף ההצגה אחד השחקנים עצר את מחיאות הכפיים וסיפר לקהל שסוצקבר נפטר. כל הקהל עמד על הרגליים. הם לא ישכחו אותו".
בגרמניה קיבלה הידיעה על מותו של סוצקבר מקום נכבד בעיתונים המרכזיים. גם בצרפת הוקדשה תשומת לב מיוחדת לידיעה; שר החוץ הצרפתי, ברנר קושנר, אף הספיד את המשורר במילים חמות שיוצאות מגדר השבלונה הפוליטית הרגילה. "עם מותו של אברהם סוצקבר, תרבות היידיש אִבְּדה את אחד ממשורריה הגדולים, מהיוצרים המוכרים בעולם, אינטלקטואל מחויב שהוכיח אומץ אישי כביר וגדלות רוח מול רדיפות והיה לאחד מיחידי השורדים את גטו וילנא", אמר קושנר והוסיף, "יצירתו הפואטית של סוצקבר, מושרשת עמוק בתרבות היידית אותה ביקשו הנאצים להעלים והיא אוניברסלית ויש לה מעריצים רבים, בין היתר, גם בצרפת.
"שירתו היא עדות למחויבותו לזעקות המעונים, קולות הניצולים ושפתם של הקורבנות במחנות ההשמדה הנאצים. צרפת, שבה לימודי היידיש זוכים להתחדשות ראויה לציון, משתתפת בצערה של המשפחה ומקורביו של סוצקבר. להם ולממשלת ישראל אני מבקש להביע את כאבי ורגשותיי".
לא הכירו אותו בשפתו
בעוד שממשלות אירופה ביקשו לכבד את המשורר - שהיה היהודי היחיד שהוזמן להעיד במשפטי נירנברג לאחרי מלחמת העולם השנייה - שתיקתה הרועמת של ממשלת ישראל מצערת ומטרידה. "הפרלמנט הליטאי עמד דקה דומיה לזכרו, שר החוץ הצרפתי ספד לו וגם בגרמניה נשאו דברים עם מותו, אבל בארץ הממשלה לא טרחה להספיד אותו", אומרת נכדתו בכאב. היא יודעת שהזיכרון פה קצר. היא יודעת שכתביו של סוצקבר כמעט שאינם מוכרים לקוראי העברית, זאת למרות שמדובר באחד המשוררים הגדולים בהיסטוריה של העם היהודי. היא יודעת שהיידיש נתפסת כשפה מתה, ובכל זאת מתקשה להבין כיצד נשתכח דווקא כאן בארץ היהודים.
"הוא מעולם לא התמרמר על כך", היא מדגישה, אבל חושבת שמדובר בפספוס גדול של הקורא העברי. "אני לא יכולה לבוא לאף אחד בטענות, כשאנחנו עצמנו, במשפחה, לא טרחנו ללמוד יידיש ולהכיר אותו בשפתו. הוא תמיד אמר לי שאני לא מכירה אותו באמת. בניגוד לאלתרמן ולשלונסקי שכתבו בעברית, אברשה כתב בשפתו. בניגוד לאיציק מנגער, שיריו מעולם לא הולחנו כפזמונים. זאת למרות שלפני כשנתיים בצעה התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של מאסטרו זובין מהטה מחזור משיריו בשם "בערוב ימים" שהלחין דובי זלצר ושרה בשפת המקור, זמרת הסופרן שרון רוסטורף.
"הוא היה ספון בביתו, רחוק מאור הזרקורים ולא עסק בהפצת השירה שלו למרות שהוא תורגם לשפות רבות בהן סינית, הונגרית, הולנדית, איטלקית, רוסית, גרמנית וגם עברית אבל במדינה שביקשה להתאחד סביב שפה אחת, הוא אבד בתרגום".
אז מה עושים כדי להחיות את שירתו ולתת לה מקום של כבוד, לא רק באירופה אלא גם בארץ?
"זה התפקיד שלי. מה שהוא לא עשה בחייו, אעשה אני לאחר מותו. אני רוצה שיעשו סרט על סיפור חייו. האיש, אחרי הכל, כתב את 'גטו וילנא', יומן שמתעד את החיים בגטו ופורסם לאחרונה גם בגרמנית ובפולנית. הוא התעצב כמשורר בגטו. השירה החזיקה אותו בחיים, שמרה על שפיותו בתוך מרחב פיוטי מגן שבו נס רדף נס.
"סבא שלי היה חבר קרוב של מארק שאגאל וביחד הם הוציאו מהדורה מאוירת של הפואמה 'סיביר' שכתב. רבים וטובים תרגמו אותו לעברית, כמו לאה גולדברג, ש. שלום, אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן ואבא קובנר, שלחם איתו בשורות הפרטיזנים. ביערות הוא כתב עם נוצה של תרנגולת טבולה במיץ דובדבן, כי היה חייב להמשיך ולכתוב. הוא כתב שירים מושלמים מים המוות וקיווה שיש מי שישמע. הוא ידע שהוא עד ראייה, יש לזה משמעות היסטורית. יש שבוחרים להמשיך הלאה, אני בוחרת לזכור".
חודשים לפני מותו החלה קלדרון לעבוד בשיתוף עם המלחין דניאל גלאי על עיבוד לשחקנית, כנרת ותזמורת של סיפור קצר מאת סוצקבר. את היצירה היא מקווה להציג ביום השנה למותו של סבה במסגרת פסטיבל ישראל, ולהחזיר אותו בכך אל המרכז התרבותי הישראלי. "עוד לא העלו את סוצקבר על במה בישראל, היית מאמינה?", היא שואלת-אומרת, "כאילו נולדתי בשביל זה".
לפנייה לכתב/ת 
