בלי קונצים

גדולתו של הסקסופוניסט לי קוניץ בן ה-82, כפי שהתבטאה בהופעתו אמש (ו') בפסטיבל הג'אז בתל אביב, היא יכולתו לנגן כמה מהסטנדרטים הכי לעוסים בהסטוריה של הג'אז, ולגרום להם להישמע כאילו הם נשמעים בפעם הראשונה.

קוניץ. מספר סיפורים מנוסה (צילומים: דודו אזולאי)

קוניץ מנגן את הסטנדרטים הישנים כמו סבא קשיש, שכבר סיפר את כיפה אדומה ושלגיה לילדיו, נכדיו ואפילו ניניו, מאות פעמים. כדי לא לשעמם את עצמו ואותם, הוא משנה את הסיפור כמעט לחלוטין. אצלו הגיבורים הם אמנם אותם הגיבורים, אבל העלילה משתנה כמעט לחלוטין, למעט הסוף הטוב והעובדה שרק אז אתה קולט, מה היה בעצם, הסיפור שכרגע שמעת.

קוניץ ניגן עם ההרכב הישראלי המצויין שליווה אותו, והצליל שלו כמספר סיפורים מנוסה (והוא מספר אותם כבר מ-1947, כשהוציא בגיל 20 את תקליטו החשוב הראשון "Thrivin' On A Riff") היה כרגיל מגוון, חסון, ומפתיע, גם כשניגן ממש בשקט. המנגינות שלו תמיד רכות, משתוקקות וחקרניות ולעיתים קרובות בהופעה מצא הצופה את עצמו ישוב על קצה הכיסא באולם הסינמטק, מתוח, דרוך אך מדושן עונג.

נענה לאתגרים בשמחה

בגילו המתקדם קוניץ כבר לא חושש מאתגרים. כאשר שאל את הקהל איך הוא נשמע ללא מיקרופון, שכן כל הערב היה אקוסטי לחלוטין, ביקש ממנו מישהו מהקהל אם יוכל לנגן רך יותר. קוניץ נענה לאתגר בשמחה ותחב לסקסופון האלט שלו את המטפחת ששימשה אותו לניגוב מצחו. לשמע השינוי בצליל, חוצפה ישראלית נראתה לפתע כמו הדבר הכי טוב מתבקש בעולם.

קוניץ מוגדר פעמים רבות, בזכות התחכום שלו, כמוזיקאי של מוזיקאים (למרות שהוא כמובן ידידותי למאזין החובב). את ההערצה הבלתי מסוייגת הזו ניתן היה לחוש היטב אצל הנגנים הישראלים המשובחים שליוו אותו. המתופף זיו רביץ (שקוניץ, אגב, מנגן עימו בהרכב "Minsara" בניו יורק) הצליח לבנות ולשמור על המתח בכל קטע כמעט, בתיפוף מדיטטיבי ובאלתורים אסוציאטיביים.

המלווים הישראלים לא מאכזבים

הבסיסט גלעד אברו, ללא מיקרופון, התקשה בתחילה ליצוק עוצמה בפריטה שלו, אבל ככל שהתקדמה ההופעה זה השתנה - או שאברו פרט ביתר אינטנסיביות, או שהקהל היה קשוב יותר. עומר קליין הנהדר בפסנתר הצטנע, שלא כהרגלו, והסתפק בליווי, כשהוא שולח מדי פעם הבלחות רעיוניות ללבות את הקטעים לדקות נוספות. אך לקראת סוף ההופעה הקצרה מדי (כשעה – אבל כל הופעה של קוניץ תהיה קצרה מדי) החל קליין לבלבל את הקהל, כאשר ציטט מקטעים מוזיקליים שונים, שלא היו קשורים בהכרח לקטע שנוגן באותו רגע.