המשכורת גבוהה, אז למה לא "גומרים את החודש"?
דווקא משפחות שמרוויחות משכורת גבוהה, לא מצליחות להגיע לאיזון כלכלי. ההוצאות שלהם מתנפחות לאורך השנים מבלי שתוקדש לעניין מחשבה אמיתית. זה מתחיל במשכנתא קצת יותר גבוהה, איזור מגורים עם עלויות גבוהות יותר, סמלי סטטוס ומותגים שחייבים ללבוש. זה פשוט תוצאה של בחירה לא נכונה
יש שני סוגים של אנשים ש"לא גומרים את החודש". אלה שסך ההכנסות החודשיות שלהם מציבות אתגר אמיתי מול ההוצאות הבסיסיות וההכרחיות ואלה שאצלם זו תוצאה של בחירה.
הכתבה הזו תעסוק באלה הבוחרים לא לגמור את החודש. תשאלו "אצל מי לא לגמור את החודש זו תוצאה של בחירה?" אצל אותם אלה שההוצאות שלהם מתנפחות לאורך השנים מבלי שתוקדש לעניין מחשבה אמיתית למרות שההכנסות שלהם גבוהות.
סמלי סטאטוס ומותגים
אפקט כדור השלג במורד ההר: קונים בית ומתחייבים למשכנתא קצת יותר גבוהה ממה שנכון ביחס להכנסות. הבית מצוי באזור הגוזר הוצאות קבועות גבוהות - ארנונה גבוהה, חשבון חשמל גדול שנגזר מגודל הבית וכמות המזגנים, מים למרפסת הגן וכו'. על אלה תוסיפו את העובדה שהאזור גוזר גם כמה סמלי סטטוס שכולנו מכירים – מסוג הרכב ש"יש" לנהוג בו, עבור במכשירי הסלולר, כמות המסכים בבית ועד לחופשות השנתיות, עלות החוגים, המורים הפרטיים ועד למותגים שחייבים ללבוש. וכך, כמה שנים מיום הבחירה הלכאורה תמימה, אך הלא שקולה, מוצאות עצמן משפחות שמרוויחות היטב בכל קנה מידה, "לא גומרות את החודש".
המצב הקיצוני של "לא לגמור את החודש" הוא – כאשר ההוצאות גבוהות מההכנסות. גירעון חודשי כזה או אחר מצטבר בחשבון הבנק חודש אחר חודש. בהתחלה מסתדרים עם הלוואות קטנות, פותחים את החסכונות, מוכרים את ניירות הערך, פודים את קרן ההשתלמות ומקווים לטוב. בשלב כל שהוא, מדיניות ה"יהיה בסדר" נתקלת במחסור מוחלט של עתודות כספיות ומובילה את המשפחה לקבל החלטות כואבות.
לא לגמור את החודש, בערכים של עקרון ה-75% זה לא לחסוך שקל מדי חודש לעתיד קצר הטווח וארוך הטווח כאחד וזאת למרות ההכנסות וההוצאות החודשיות מאוזנות.
דור ה"ביבי בומרס"
בעבודתי עם משפחות משני הסוגים אני מוצא שלמרות ההבדלים הכל כך מהותיים ברמת ההכנסות הרי שדפוסי ההתנהגות, נקודות הכשל ורגעי ההכרעה הפיננסיים, מצביעים על מכנים משותפים רבים משניתן להניח למרות "הקלות הבלתי נסבלת" של חיי בעלי ההכנסות הגבוהות.
הבוחרים לא לגמור את החודש הם המייצגים המובהקים של דור ה"בייבי בומרס". הדור הזה, כולל את קבוצות האוכלוסיה אשר נולדו בין השנים 1946 – 1964. החוקר האוסטרלי, היו מקקיי, קבע כי: דור הבייבי בומרס גדל בחיפוש אחר אושר אישי, ציפיות לבטחון כלכלי ולאורו של אידיאל שיוויון הזכויות. במהלך חייהם בזבזו ומבזבזים הבייבי בומרס הון במטרה להגיע לשלב המימוש העצמי.
2 טרנדים צרכניים מרכזיים מאפיינים את הבייבי בומרס, ומהם באופן ישיר, נגזרת תופעת ה"לא גומר את החודש" גם בקרב משפחות ויחידים המשתכרים היטב.
הטרנד הראשון קרוי Maturialism והוא בבחינת חומרנות בוגרת. טרנד זה מתאר את הנחישות שבה רוכשים לעצמם הבייבי בומרס מוצרים, שירותים וחוויות יוקרתיים רק מפני שהם יכולים להרשות זאת לעצמם. ובמקרה שלנו – רק מפני שנדמה להם שהם יכולים ברגע נתון. הטרנד מקבל ביטוי לכל אורך שדרת המוצרים והשירותים שהאדם רוכש בחייו – מדירות יוקרה, מכוניות פאר, נסיעות לחו"ל עבור בטיפולים קוסמטיים, מזון, יין, אופנה, לימודים וגידול ילדים.
הטרנד השני קרוי SKI שהן ראשי התיבות של Spending Kid's Inheritance ובתרגום לעברית – בזבוז כספי ירושות הילדים. כך או כך הבייבי בומרס, חיים על מנת לספק ולממש את עצמם ונוטים לחסוך פחות מהוריהם לילדים.
חומרניים, עצמאיים ואנוכיים
יש סיבות טובות להתפתחות הטרנדים הצרכניים הללו בקרב הבייבי בומרס. הבייבי בומרס הם:
1. מוטי קריירות - ככאלה, הדימוי העצמי של רבים מהם מוגדר באמצעות הקריירה שלהם. בימים אלה, כשרבים מהם מצויים לקראת פרישה,הם ישאפו לשמור על הסטטוס שלהם, שמירה שתושג באמצעות המשך צריכה.
2. חומרניים – הבייבי בומרס מצפים מהחיים ליותר ממה שהיה להוריהם והם מצויים במסע בזבזני רב שנות בגרותם. זהו בסופו של דבר, הדור שהמציא את כרטיס האשראי.
3. עצמאיים –. הבייבי בומרס מאמינים בעקרון האינדיבידואליזם ומוכנים לשבור את הכלים בדרך להעצמה אישית.
4. אנוכיים – "אם אנחנו לא ניסע כל שנה לחו"ל, הילדים שלנו יסעו רחמנא לצלן. אז אנחנו ניסע, איתם, ושהם ידאגו לעצמם בעתיד!"
5. מודאגים מהעתיד – הבייבי בומרס הם תוצר של תקופת המלחמה הקרה והאיום הגרעיני שהיא נשאה בחובה. עובדה זו יכולה להסביר את גישת "החייה היום!"
ניתן לקצץ ועדיין לחיות טוב
הנה סיפורה של משפחת בייבי בומרס ישראלית טיפוסית שאותה ליויתי, דרך התובנות שאיתם נאלצנו להתמודד לאחר תהליך האבחון הראשוני שערכתי:
הכנסות המשפחה עומדות על כמה עשרות אלפי שקלים בחודש. כן, בדיוק המשפחות שעליהן כועסים המגיבים בכתבות אלה. למרות זאת, ההוצאות גבוהות מההכנסות ומעמידות את המשפחה בגרעון חודשי מצטבר.
הנה הממצאים המרכזיים מתהליך האבחון:
- הוצאות שכר דירה, ארנונה, חשמל ומים גבוהות מאוד. חריגות גם ביחס לעשירונים העליונים.
- הוצאות רכב שני גבוהות ובמגמת גידול תמידי.
- הוצאות תקשורת גבוהות, וגם הן במגמת גידול תמידית.
- הוצאות על חוגים לילדים – אלפי שקלים בחודש.
- הוצאות מזומן גבוהות מאוד שאינן נתונות במעקב ולא ניתן לייחס אותן לסעיפי ההוצאה השונים.
- הוצאות פנאי ובילוי קרובות לעשרת אלפים שקל בחודש.
- הוצאות ביגוד והנעלה - 3,000 שקל בחודש.
- הוצאות טואליטיקה וטיפולים קוסמטיים - 3,000 שקל.
על כל אלה ניתן להוסיף עוד הוצאות כהנה וכהנה שמעל כולן מושלות בכיפה הוצאות העמלות ותשלומי הריביות על האשראי לבנקים.
שיהיה ברור, העמדה הנקוטה כאן, כמו בכל הכתבות, אינה עמדה שיפוטית. את עקרון ה- 75% יש להכיל על כל גובה של הכנסה ומהיתרה לחיות או "לחגוג" אם אפשר כשההכנסות הן גבוהות וגבוהות מאוד. אך ברגע שפורצים את העקרון, או גרוע מכך, חיים בגרעון, זה הרגע שיש לעצור ולעשות בדק בית עמוק ולהסיק מסקנות.
מניסיוני, קשה מאוד למשפחות הדומות למשפחת הבייבי בומרס הזו לשים את הרגל על הבלמים ללא התערבות חיצונית. אנחנו מכירים זאת היטב מסוגיית הההדרכות ההוריות המסייעות להורים להתמודד עם גידול הילדים על רקע ההבדלים ההתנהגותיים. זה נכון גם בתחום ההדרכה הפיננסית שבה להיבטים ההתנהגותיים של בני המשפחה יש הפשעה גדולה על השורה התחתונה.
והתובנות? המשפחה מתנהלת בתקציב גרעוני העלול להגיע למאות אלפי שקלים בשנה. בכל סעיפי ההוצאות ניתן לקצץ ועדיין לחיות קרוב לגג העולם. יש לבחון כל אחד מהסעיפים בנפרד ולנקוט לגביו את הפעולות הנגזרות.
הכותב הוא מנכ"ל חברת My Control העוסקת בהדרכה ובמתן ייעוץ אישי וכלכלי לפרט ולמשפחה
לפנייה לכתב/ת 
