סוף הדרך

"אין לאן ללכת מלבד לכל המקומות, ולהמשיך לנדוד מתחת לכוכבים, ככלל הכוכבים במערב". (מתוך "בדרכים")

"שבי", אמר האפריקני כשנכנסנו לביתו. "רוצה וודקה?"

"לא, תודה".

הוא נעלם וחזר. "נראה לי שאתפוס מונית", אמרתי.

"חכי, את לא רוצה לעשות סקס לפני שאת נוסעת?"

"לא תודה".

"אוקי, אסיע אותך", אמר נבוך.

"זה בסדר, הייתי נעלבת אם לא היית לפחות שואל. יש לי חבר שמחכה לי בבית".

שבויה בחיפוש אחר קרואק (צילומים: אסנת איטה סקובלינסקי)

רוצה וודקה?

היי דרומה

אותה אמריקה, אותם פערים

מהי הדרך אם לא מכלול של תחנות

ההיפך מישר

מהי הדרך אם לא מכלול של תחנות, אין סוף נקודות על פני קו אחד שהוא בדיוק ההיפך מישר. מהי הדרך אם לא להיתקע באחת וחצי בלילה במועקה הגדולה שהפכה למגרש משחקים למנופים ולחכות לרכבת להובוקן. מהי הדרך לפחד מחבורה של נערים שחורים בכובעים תואמים.

להרגיש שהבהונות מעקצצות וקופאות כי נשאר רק זוג גרביים נקי אחד, ללכת לאיבוד בניו יורק לפנות בוקר רגע אחרי שישבנך התחכך בישבן אחר ששייך לאדם נחמד ממוצא ספרדי שרוצה שאבקר אותו בסן פרנסיסקו ושניסע ביחד למקסיקו סיטי.

המסע שלי לא התחיל בלוס אנג'לס ונגמר בניו יורק, הוא המשך של כל המסעות שסימנו שבילי דרך, הוא עובר בביתו

של דרו שמתיישב לידי על הספה קצת קרוב מדי, הוא פרידה מאחי שלא אראה עוד תקופה ארוכה ומכל האנשים שפגשתי וביקרתי.

הקבר של קרואק. עדיף לבוא בקיץ

השתדלתי מאוד לעקב אחרי רוחו של קרואק, אולי השתדלתי מדי. מלכתחילה הכרזתי שמה שחשוב הוא החיפוש ולא המסע עצמו. קרואק היה שבוי בחיפושו אחר אב ואני הייתי שבויה בחיפוש אחר קרואק. לכולנו יש נקודות מוצא וסיום אמיתיות שמשיקות לנקודות הגיאוגרפיות הדמיוניות בעצמן. קרואק ברח מלואוול וללואוול החלטתי ללכת.

אחרי הרכבת הגעתי לעיירה קטנה ומנומנמת. במרכזה עמד פארק לזכר קרואק. הוא התגלה כערימה של עמודי שיש עם שמות ספריו. שיחקו שם שני נערים. "אתם מכירים את קרואק?" לא, ענה הנער, "לא קורא ספרים". "כדאי לך", אמרתי, "יש שם סקס סמים ורוקנ'רול". הוא הביט בי במבט ספקני.

מי עולה לקבר בחורף?

ירדתי במורד הרחוב. "סליחה", פניתי לאדם מבוגר ומזוקן: "אתה יודע מי זה קרואק?" "לא", ענה. התעצבתי, איש מלבד מנהלת חנות הספרים המקומית לא ידע מי זה קרואק. "הוא קבור פה, את יודעת, עולים אליו לרגל". היא הראתה לי את בית הקברות על המפה.

יודעים מי זה קרואק?

קניתי בקבוק בורבון קטן ועליתי לאוטובוס. הוא הוריד אותי מול בית הקברות. נכנסתי למשרד בכניסה, הם הביטו בי בתימהון. "הרבה מבקרים את קרואק בקיץ, אבל אף אחד לא בא בחורף." הם נתנו לי מפה קטנה לקברו, "זהו קבר שטוח והוא כנראה יהיה מכוסה שלג".

הלכתי מיואשת בין הקברים עד שפתאום ראיתי מציץ מן השלג דגל אמריקאי קטן, התקדמתי לעברו. למרגלות הדגל שכבו כמה בקבוקי בירה ריקים ולידם מצבה, "ג'ון ל. קרואק, הוא כיבד את החיים". שפכתי חצי מהבקבוק על קברו ושתיתי חצי. ישבנו על כוס ויסקי וסיגריה ודיברנו. כעבור זמן מה יצאתי משם נרגשת. עמדתי מול בית הקברות, תכננתי לקחת אוטובוס שייקח אותי לרכבת ומשם לנסוע חזרה לבוסטון ובחזרה לניו יורק. הטיסה שלי עזבה למחרת.

בתחנת האוטובוס ידי פשוט התרוממה מעצמה ואגודלי הזדקר. תוך רגע עצר לידי ג'יפ ובתוכו שני אפריקנים. "לאן את צריכה?" לתחנת הרכבת". "עלי". האפריקנים שהיגרו מליבריה היו בדרכם לארוחת צהריים. "נאכל אוכל אפריקני מסורתי, רוצה להצטרף? "לא יכולתי לסרב, החלטתי לקחת את הרכבת של השעה הבאה.

הגענו לבית עץ. היססתי, זו לא היתה מסעדה והייתי לבדי עם שני גברים זרים. נכנסתי אחריהם. בפנים בישלה אשה "פופו"- מאכל מסורתי טעים וחריף בטירוף שאוכלים מקערה משותפת. אכלנו והם הסיעו אותי לרכבת. "אני מוריד את שניכם פה", אמר הנהג, "והחבר שלי ייקח אותך לרכבת". ירדנו ונכנסו לביתו של החבר: "יש לי רק סידור קטן ואני מסיע אותך". הייתי לחוצה, הרכבת שלי עמדה לצאת תוך רבע שעה ולא רציתי לחכות שעה נוספת.

אחרי שניסה את מזלו וסירבתי בנימוס הוא הוריד אותי בתחנה דקה אחרי שהרכבת עזבה, קיללתי אותו בלבי. היתה לי שעה לשרוף עד הרכבת הבאה, החלטתי לנצל אותה בנסיון לתפוס טרמפ לבוסטון. עמדתי בצומת המושלג וניגשתי לכל מכונית. הנהגים אמרו לא במקרה הטוב ולא הסתכלו עליי במקרה הרע. אחרי עשרים דקות, כמעט מיואשת, החלטתי לנסות את שיטת האגודל. תוך דקה עצרה לי אמריקאית צעירה בטרנטה.

סבבה אגוזים

"את לא תהרגי אותי נכון?" הבטחתי לה שלא. כששמעה מאיפה אני אמרה: "סבבה אגוזים", כך למדה מחבריה שעובדים איתה בקניון. היא הורידה אותי במרכז הקניות שעמד בשום מקום עם הוראות המשך נסיעה מעורפלות, לפחות היא נתנה לי קרטון גדול לכתוב עליו "בוסטון".

חציתי ברגל מחלפים על מחלפים מושלגים עד שהגעתי לנכון ועמדתי עם השלט שלי. ראיתי מבטים מחויכים מן הזגוגיות. טרמפיסטים, ועוד בשלג, הם לא מראה נפוץ באמריקה היום, אבל אף אחד לא עצר. במחלף מולי עמדה אשה ברמזור וקיבצה נדבות. היה לה יותר מזל ממני. כעבור רבע שעה התייאשתי, חשבתי לחזור לקניון ולנסות למצוא משם אוטובוס ובדיוק אז עצר מולי ג'יפ לבן.

" את לא גנבת נכון?"

"לא".

"את לא תעשי לנו בעיות נכון?"

"לא, מבטיחה, אני בסדר".

"בטוח?"

"ואתם, אתם לא תעשו לי בעיות?"

"מקווים שלא, תיכנסי".

ברכב היה חמים ונעים, ברקע התנגנה דבקה והנהג דיבר עם חברו בערבית. "מאיפה את"? שאלו. פחדתי

לענות, עד שהגיע הטרמפ המיוחל, פחדתי שיזרקו אותי מהרכב. "פינלנד" אמרתי. "אנחנו מירדן", ענו. "פה זה לא כמו פינלנד, כאן מסוכן לתפוס טרמפים, תיזהרי".

לא היה לי נעים לשקר להם, כבר פגשתי ירדנים חביבים בעבר, אבל השהייה ברכב עם שני גברים זרים היתה מאיימת גם בלי מתח פוליטי. היה לי מספיק ממנו, כל הדרך סאם ואני התווכחנו. שנינו משני הקצוות המנוגדים, התפשרנו בסוף על שתי מדינות לשני עמים, רק לא הצלחנו להחליט איזה מדינות ואיזה עמים. הירדנים, בלי שניתנה להם הזדמנות להכריע בנושא המדיני, עשו עיקוף והורידו אותי בדיוק איפה שהייתי צריכה.