סוף הדרך
"קרואק היה שבוי בחיפושו אחר אב ואני הייתי שבויה בחיפוש אחר קרואק, וזה מה שהיה חשוב לכל אורך הדרך". אסנת איטה סקובלינסקי מסכמת את מסעה, דרך קברו של קרואק ועד טרמפ מירדנים. פרק אחרון בסדרה
"אין לאן ללכת מלבד לכל המקומות, ולהמשיך לנדוד מתחת לכוכבים, ככלל הכוכבים במערב". (מתוך "בדרכים")
"שבי", אמר האפריקני כשנכנסנו לביתו. "רוצה וודקה?"
"לא, תודה".
הוא נעלם וחזר. "נראה לי שאתפוס מונית", אמרתי.
"חכי, את לא רוצה לעשות סקס לפני שאת נוסעת?"
"לא תודה".
"אוקי, אסיע אותך", אמר נבוך.
"זה בסדר, הייתי נעלבת אם לא היית לפחות שואל. יש לי חבר שמחכה לי בבית".
שבויה בחיפוש אחר קרואק (צילומים: אסנת איטה סקובלינסקי)
אני לא יודעת איך מצאתי את עצמי בבית הזה בפרבר של לואוול. חשבתי שזה הולך להיות יום של מוזיאונים במנהטן. הגעתי בבוקר למוזיאון המטרופוליטן בהרגשה שהולכות ליפול לי הלחיים מרוב קור. בפנים הוצגה התערוכה "האמריקנים" של רוברט פרנק, צילומים משנות ה-50. זה בדיוק כמו "בדרכים" רק בתמונות. זה כל כך כמו בדרכים שקרואק אפילו כתב הקדמה לספר הצילומים.
רוצה וודקה?
פרנק הוא לא צלם גדול, כמו שקרואק הוא לא סופר גדול. המסע, השילוב של הצילומים יחד, הם שהופכים אותם לגוף עבודות ייחודי בפני עצמו. הדיוק הטכני מיטשטש מול הצורך ללכוד את הרגע. יש תחושה שעוד רגע המצלמה הולכת ליפול מידיו כמו התחושה שניל קסידי עוד רגע הולך ליפול מעצמו, וקרואק יצלול אחריו.
היי דרומה
הפערים החברתיים שבולטים בצילומים לא השתנו; אמריקה, עשירה ככל שתהיה, מתקדמת ככל שתהיה, היא עדיין ארץ עם מדיניות רווחה אכזרית וסולידריות מינימלית. זהו לא מקרה שהמארחת הנדיבה ביותר שפגשתי היתה דווקא אנה המקסיקנית.אותה אמריקה, אותם פערים
מהתערוכה הלכתי דרומה ומצאתי עצמי בצ'יינה טאון עומדת מול מאכלים אקזוטיים שלא היה לי האומץ לטעום. פתאום ראיתי בזווית העין שלט קטן: "ניו יורק-בוסטון, 15$". למה לא, אמרתי, ועליתי על האוטובוס. השעה היתה 18:00, לא היו לי בגדים להחלפה, מברשת שיניים או רעיון היכן אישן. פשוט נסעתי.
"אתה נוסע או חוזר לבוסטון?", שאלתי את הבחור לידי. "נו אינגליש", ענה במבטא ספרדי. תיקשרנו ללא שפה משותפת במשך כל הנסיעה. כשהגענו לבוסטון השעה היתה 22:00 ולא היה לי מושג לאן ללכת. ההיספני הציע לי טרמפ עם חברותיו שחיכו לו שם, והם הורידו אותי בהוסטל הבינלאומי במרכז העיר.
מהי הדרך אם לא מכלול של תחנות
"30 דולר", אמר ההיפסטר בקבלה. "אתה בטוח שזה הוסטל?" שאלתי. "בטוח", ענה. בלית ברירה שילמתי והלכתי לישון בבגדיי, בלי לצחצח שיניים, בלי גרוש בכיס, בלי תוכנית בראש. בלי בגדים נרדמתי במחשבות על מסע.
ההיפך מישר
מהי הדרך אם לא מכלול של תחנות, אין סוף נקודות על פני קו אחד שהוא בדיוק ההיפך מישר. מהי הדרך אם לא להיתקע באחת וחצי בלילה במועקה הגדולה שהפכה למגרש משחקים למנופים ולחכות לרכבת להובוקן. מהי הדרך לפחד מחבורה של נערים שחורים בכובעים תואמים.
להרגיש שהבהונות מעקצצות וקופאות כי נשאר רק זוג גרביים נקי אחד, ללכת לאיבוד בניו יורק לפנות בוקר רגע אחרי שישבנך התחכך בישבן אחר ששייך לאדם נחמד ממוצא ספרדי שרוצה שאבקר אותו בסן פרנסיסקו ושניסע ביחד למקסיקו סיטי.
המסע שלי לא התחיל בלוס אנג'לס ונגמר בניו יורק, הוא המשך של כל המסעות שסימנו שבילי דרך, הוא עובר בביתו
של דרו שמתיישב לידי על הספה קצת קרוב מדי, הוא פרידה מאחי שלא אראה עוד תקופה ארוכה ומכל האנשים שפגשתי וביקרתי.
הקבר של קרואק. עדיף לבוא בקיץ
השתדלתי מאוד לעקב אחרי רוחו של קרואק, אולי השתדלתי מדי. מלכתחילה הכרזתי שמה שחשוב הוא החיפוש ולא המסע עצמו. קרואק היה שבוי בחיפושו אחר אב ואני הייתי שבויה בחיפוש אחר קרואק. לכולנו יש נקודות מוצא וסיום אמיתיות שמשיקות לנקודות הגיאוגרפיות הדמיוניות בעצמן. קרואק ברח מלואוול וללואוול החלטתי ללכת.
אחרי הרכבת הגעתי לעיירה קטנה ומנומנמת. במרכזה עמד פארק לזכר קרואק. הוא התגלה כערימה של עמודי שיש עם שמות ספריו. שיחקו שם שני נערים. "אתם מכירים את קרואק?" לא, ענה הנער, "לא קורא ספרים". "כדאי לך", אמרתי, "יש שם סקס סמים ורוקנ'רול". הוא הביט בי במבט ספקני.
מי עולה לקבר בחורף?
ירדתי במורד הרחוב. "סליחה", פניתי לאדם מבוגר ומזוקן: "אתה יודע מי זה קרואק?" "לא", ענה. התעצבתי, איש מלבד מנהלת חנות הספרים המקומית לא ידע מי זה קרואק. "הוא קבור פה, את יודעת, עולים אליו לרגל". היא הראתה לי את בית הקברות על המפה.
יודעים מי זה קרואק?
קניתי בקבוק בורבון קטן ועליתי לאוטובוס. הוא הוריד אותי מול בית הקברות. נכנסתי למשרד בכניסה, הם הביטו בי בתימהון. "הרבה מבקרים את קרואק בקיץ, אבל אף אחד לא בא בחורף." הם נתנו לי מפה קטנה לקברו, "זהו קבר שטוח והוא כנראה יהיה מכוסה שלג".
הלכתי מיואשת בין הקברים עד שפתאום ראיתי מציץ מן השלג דגל אמריקאי קטן, התקדמתי לעברו. למרגלות הדגל שכבו כמה בקבוקי בירה ריקים ולידם מצבה, "ג'ון ל. קרואק, הוא כיבד את החיים". שפכתי חצי מהבקבוק על קברו ושתיתי חצי. ישבנו על כוס ויסקי וסיגריה ודיברנו. כעבור זמן מה יצאתי משם נרגשת. עמדתי מול בית הקברות, תכננתי לקחת אוטובוס שייקח אותי לרכבת ומשם לנסוע חזרה לבוסטון ובחזרה לניו יורק. הטיסה שלי עזבה למחרת.
בתחנת האוטובוס ידי פשוט התרוממה מעצמה ואגודלי הזדקר. תוך רגע עצר לידי ג'יפ ובתוכו שני אפריקנים. "לאן את צריכה?" לתחנת הרכבת". "עלי". האפריקנים שהיגרו מליבריה היו בדרכם לארוחת צהריים. "נאכל אוכל אפריקני מסורתי, רוצה להצטרף? "לא יכולתי לסרב, החלטתי לקחת את הרכבת של השעה הבאה.
הגענו לבית עץ. היססתי, זו לא היתה מסעדה והייתי לבדי עם שני גברים זרים. נכנסתי אחריהם. בפנים בישלה אשה "פופו"- מאכל מסורתי טעים וחריף בטירוף שאוכלים מקערה משותפת. אכלנו והם הסיעו אותי לרכבת. "אני מוריד את שניכם פה", אמר הנהג, "והחבר שלי ייקח אותך לרכבת". ירדנו ונכנסו לביתו של החבר: "יש לי רק סידור קטן ואני מסיע אותך". הייתי לחוצה, הרכבת שלי עמדה לצאת תוך רבע שעה ולא רציתי לחכות שעה נוספת.
אחרי שניסה את מזלו וסירבתי בנימוס הוא הוריד אותי בתחנה דקה אחרי שהרכבת עזבה, קיללתי אותו בלבי. היתה לי שעה לשרוף עד הרכבת הבאה, החלטתי לנצל אותה בנסיון לתפוס טרמפ לבוסטון. עמדתי בצומת המושלג וניגשתי לכל מכונית. הנהגים אמרו לא במקרה הטוב ולא הסתכלו עליי במקרה הרע. אחרי עשרים דקות, כמעט מיואשת, החלטתי לנסות את שיטת האגודל. תוך דקה עצרה לי אמריקאית צעירה בטרנטה.
סבבה אגוזים
"את לא תהרגי אותי נכון?" הבטחתי לה שלא. כששמעה מאיפה אני אמרה: "סבבה אגוזים", כך למדה מחבריה שעובדים איתה בקניון. היא הורידה אותי במרכז הקניות שעמד בשום מקום עם הוראות המשך נסיעה מעורפלות, לפחות היא נתנה לי קרטון גדול לכתוב עליו "בוסטון".
חציתי ברגל מחלפים על מחלפים מושלגים עד שהגעתי לנכון ועמדתי עם השלט שלי. ראיתי מבטים מחויכים מן הזגוגיות. טרמפיסטים, ועוד בשלג, הם לא מראה נפוץ באמריקה היום, אבל אף אחד לא עצר. במחלף מולי עמדה אשה ברמזור וקיבצה נדבות. היה לה יותר מזל ממני. כעבור רבע שעה התייאשתי, חשבתי לחזור לקניון ולנסות למצוא משם אוטובוס ובדיוק אז עצר מולי ג'יפ לבן.
" את לא גנבת נכון?"
"לא".
"את לא תעשי לנו בעיות נכון?"
"לא, מבטיחה, אני בסדר".
"בטוח?"
"ואתם, אתם לא תעשו לי בעיות?"
"מקווים שלא, תיכנסי".
ברכב היה חמים ונעים, ברקע התנגנה דבקה והנהג דיבר עם חברו בערבית. "מאיפה את"? שאלו. פחדתי
לענות, עד שהגיע הטרמפ המיוחל, פחדתי שיזרקו אותי מהרכב. "פינלנד" אמרתי. "אנחנו מירדן", ענו. "פה זה לא כמו פינלנד, כאן מסוכן לתפוס טרמפים, תיזהרי".
לא היה לי נעים לשקר להם, כבר פגשתי ירדנים חביבים בעבר, אבל השהייה ברכב עם שני גברים זרים היתה מאיימת גם בלי מתח פוליטי. היה לי מספיק ממנו, כל הדרך סאם ואני התווכחנו. שנינו משני הקצוות המנוגדים, התפשרנו בסוף על שתי מדינות לשני עמים, רק לא הצלחנו להחליט איזה מדינות ואיזה עמים. הירדנים, בלי שניתנה להם הזדמנות להכריע בנושא המדיני, עשו עיקוף והורידו אותי בדיוק איפה שהייתי צריכה.
לכל התחנות במסע בעקבות "בדרכים" לחצו כאן