האם תרופות נגד דיכאון משנות את האישיות?

יש כמה שאלות שמדאיגות מטופלים רבים כאשר מציעים להם תרופות נגד דיכאון והפרעות חרדה. "האם זה ממכר‭"?‬ "האם לא עדיף להתמודד לבד, ואז ההתגברות על הקושי תהיה טובה יותר‭"?‬ ועוד שאלה, שמלווה בחשש רציני - "אלו תרופות שמשפיעות על המוח, על הנפש. האם הן לא משנות את האישיות‭"?‬ השאלות האלו עולות לעיתים קרובות בקליניקה של הפסיכיאטר וגם אצל רופא המשפחה, שכן דיכאון והפרעות חרדה שכיחים מאוד, והטיפול התרופתי בהם תופס מקום מרכזי בין כלל הטיפולים הרפואיים הנפוצים כיום.

רוב הפסיכיאטרים נוטים לענות, באופן אינטואיטיבי ועל סמך ניסיונם, שתרופות אלו מטפלות בסימפטומים של דיכאון ושל חרדה וממילא מאפשרות יחסים טובים יותר עם העולם, אבל הן אינן משנות את האישיות. חוקרים מאוניברסיטת נורת'ווסטרן שבאילינוי בארה"ב חשבו שהנושא מעניין דיו כדי להצדיק מחקר, ובדקו באמצעות שאלונים כיצד משפיעה תרופה נוגדת דיכאון על משתנים של האישיות. התרופה שנבדקה שייכת לקבוצת ה‭- SSRI-‬ הקבוצה הנפוצה ביותר לטיפול בהפרעות דיכאון וחרדה, הכוללת תרופות מפורסמות, כמו פרוזק וציפרלקס.

החומרים שבונים אותנו  

החוקרים הגדירו שני צדדים עיקריים באישיות. הם דיברו על מאפיינים מוחצנים, כאלה שמייצגים רגשות חיוביים, כמו ביטחון עצמי, אופטימיות ושאפתנות, לעומת

מאפיינים נוירוטיים, שמייצגים בעיקר רגשות שליליים, כמו ביישנות, פסימיות, פסיביות ונטייה להימנע מעימותים. הם בדקו מטופלים שסבלו מהפרעות חרדה וטופלו בתרופה לעומת מטופלים שטופלו בתכשיר דמה (פלסבו‭.(‬ בשתי הקבוצות היה שיפור בתסמיני החרדה, אם כי השיפור עם התרופה היה בשיעור גבוה יותר.

כעבור זמן מה, בהערכת שאלוני האישיות, התרשמו החוקרים שאצל קבוצת המטופלים חלו שינויים באישיות. נמצאו אצלם פחות מאפיינים נוירוטיים ויותר מאפיינים אקסטרוברטיים. ובמילים אחרות, אצל המטופלים בתרופה נוגדת דיכאון מצאו יותר ביטחון עצמי, אופטימיות, אסרטיביות, שאפתנות - מאפיינים שמובילים, כנראה, ליותר הישגים בחיים. המאפיינים האלה נשארו בתוקף גם אחרי הפ- סקת הטיפול התרופתי.

מכאן מיהרו החוקרים מאילינוי והסיקו שלנוגדי דיכאון יש אמנם השפעה על האישיות, אך השפעה חיובית דווקא. הם מעצימים את התכונות הנדרשות להתמודדות עם אתגרי החיים ולעמידה בהם. מנגד, חוקרים ומטפלים אחרים הצביעו על דיווחים אחרים, שמגיעים אף הם ממטופלים שמקבלים תרופות מאותה קבוצה, שלפיהם רבים מהם דווקא מדווחים על ירידה בעוצמת הרגשות שלהם, השליליים והחיוביים, וכן על תחושה של ניכור וקהות רגשית או אדישות מסוימת לסובב אותם. אחד הביטויים לקהות הרגשית, ובדרך כלל המתסכל ביותר ביניהם, הוא ירידה בעוצמת הדחף המיני והפחתת העניין בכל מה שנוגע לחיי מין.

אם כך, האם יש בידינו תכשירים שנוסף על השפעתם על דיכאון וחרדה יש בכוחם לעצב מחדש את האישיות? ואם כן, האם זה טוב או רע? האמנם יש כאן תרופות פלא שמבטיחות לנו פריצת דרך בחיים, ביטחון עצמי, עמידה טובה יותר באתגרים? ואולי, כפי שחוששים רבים, תכשירים שעושים מניפולציות באופי שלנו והופכים אותנו לרובוטים אדישים, לא מדוכאים ולא שמחים, טרף לתכנות של פסיכיאטרים ושל חברות תרופות?

כדי לבדוק את האפשרויות האלו עלינו לעצור לרגע ולנסות להבין את המושג "אישיות" לאשורו. זוהי מילה שמרבים להשתמש בה, אבל פירושה חמקמק כל כך, עד שאיני בטוח שיש לה משמעות בכלל. אישיות היא, כנראה, מכלול המנגנונים שבהם אנו משתמשים כדי להתמודד עם מצבים משתנים - מנגנוני התקשורת שלנו - בשילוב עם מערך הרגשות שאנו חשים ומבטאים בנסיבות שונות, אופן התגובה שלנו לשינוי וללחץ ומערכות יחסים עם יחידים, עם קבוצות ועם ארגונים. אישיות היא הדרך שבה אנו משפיעים על סביבתנו, המידה שבה אנו מושפעים מאחרים, האופן והעוצמה שבהם אנו חותרים להשגת מטרות. נוסף על כך, אישיות היא מכלול ההתנהגויות שלנו בנסיבות החיים השונות.

בהנחה שאלה בערך אבני הבניין של הדבר שאנו מכנים אישיות, ניתן להבחין שהן אינן בהכרח יציבות ונתונות להשפעתן של תופעות פסיכיאטריות שונות. מצב כרוני של חרדה חברתית, למשל, שמתבטא בחוסר יכולת להתייצב באור הזרקורים, בפגיעה באסרטיביות ובקושי לבקש ולהתעמת, נראה כמו מגבלה באישיות, אבל בפועל זוהי פתולוגיה פסיכיאטרית מגבילה.

הפרעה כפייתית היא הפרעה כרונית שגורמת לאיטיות, להתמודדות הרבה פחות טובה עם שינוי ועם מצבי לחץ, לפגיעה קשה בביטחון העצמי. טפל בה, ולכאורה חוללת שינוי באישיותו של המטופל. למעשה, שיחררת אותו מכבלי ההפרעה הפסיכיאטרית שלא איפשרה ביטוי של יכולותיו. כך גם דיכאון כרוני ועוד מצבים פסיכיאטריים רבים.

מעגל יוצר מעגל 

נחזור למחקר האמריקאי. בקבוצת המטופלים במחקר היו בוודאי תסמיני חרדה רבים. הדיכאון והחרדה פחתו עם הטיפול. בתום הטיפול, כאשר נבדקו מאפייני אישיות של ביטחון עצמי, אסרטיביות, אופטימיות ויכולת ביטוי עצמי - הם היו חזקים יותר. לשיטתי, אלה פשוט הכבלים של הדיכאון והחרדה, שהוסרו עם הטיפול, ואיפשרו ביטוי מלא יותר ליכולותיהם של המטופלים. אני נמנע במתכוון מלומר "אישיותם האמיתית‭,"‬ כיוון שככל שאני עוסק יותר בפסיכיאטריה, אני משתכנע שלמילה "אישיות" אין הגדרה חדמשמעית או משמעות ברורה.

תשאלו בוודאי: כיצד קרה שאותו שינוי במאפייני האישיות נותר בעינו אצל כמה וכמה מטופלים גם לאחר הפסקת הטיפול התרופתי? ובכן, אני מאמין גדול במעגלי קסמים. בראשית הייתה הפרעת חרדה. ניקח את החרדה החברתית כדוגמה. זה המצב שבו המטופל אחוז אימה מהמחשבה שמתבוננים בו, שהוא נמצא במרכז העניינים. אם הוא צריך לדבר לפני קהל, הוא נתקף בדרך כלל בתחושות של לחץ, זיעה קרה, הסמקה ופחד גדול שכל העולם יראה עד כמה הוא מפחד. ככל שההפרעה נמשכת, הלוקה בה נמנע ממצבי חשיפה לקהל או לקבוצה, מעימותים, מלהיות במרכז תשומת הלב. ככל שההימנעות נמשכת, פוחת ביטחונו העצמי והוא חי בתחושה שהוא לא מסוגל, וחוזר חלילה.

לעיתים די בהצלחה טיפולית של זמן מה כדי לפרוץ את מעגל הקסמים. תחת השפעת הטיפול התרופתי (או אחר) מצליחים להתמודד עם החוויה שממנה נמנעים שנים רבות, הביטחון העצמי עולה, נצברות חוויות חיוביות, וכעבור זמן הבעיה נפתרת. במצב החדש ברור שבשאלוני אישיות יופיעו מאפיינים חדשים בתחומי האופטימיות, הביטחון העצמי, המוחצנות והיכולת להשיג מטרות.

ובכן, כשבאים לטיפול, ופסיכיאטר או רופא משפחה מציע תכשיר נוגד דיכאון וחרדה, האם צריך לחשוש משינוי באישיות? או אולי לקוות לשינוי כזה? דומני שבשורה התחתונה התשובה היא שאין מקום לחשש כזה. צריך לזכור מדוע באים לטיפול ומהן מטרותיו. הצורך בטיפול נוצר בגלל מצוקה, ומטרת הטיפול היא לשפר את איכות החיים של המטופל, להפחית את המצוקה ולאפשר לו מידה רבה

יותר של חופש להשיג מטרות ולהגשים תוכניות בחיים. ממילא מובן שהטיפול, תרופתי ואחר, מחולל שינוי ברגשות של המטופל, בדפוסי התקשורת וההתמודדות שלו וגם בהתנהגויות מסוימות.

נכון גם ששינויים אחרים, כגון קהות רגשית או ירידה בדחף המיני, הם תופעות לוואי של חלק מהתרופות, וצריך להתמודד איתן. זהו דיון לגופו של עניין בין המטופל לרופא. האם קוראים למכלול השינויים שהושגו בטיפול שינוי באישיות? בעיניי זו סמנטיקה שאין לה באמת חשיבות. מה שחשוב הוא אם המטופל השיג את המטרה של חיים טובים יותר. הצלחתו וערכו של טיפול נבחנים רק מנקודת המבט הזו.

הכותב הוא פסיכיאטר, פסיכותרפיסט ויועץ למנהלים ולארגונים