סכנה באדמה - מוקשים בעולם השלישי

אחת הבדיחות השחורות הנפוצות בקרב תושבי רמת-הגולן היא על הבוקרים, הממתינים עם פיתה בידם לפרה שתעלה על מוקש. הסכנה הגדולה, שקיימת מזה עשרות שנים, כבר הפכה לשגרה אצל תושבי האזור. מפעם לפעם היא פורצת בעוצמה לתודעה הציבורית, בעקבות אסון המתרחש באזור - כמו זה שאירע אתמול בו נפצעו האחים דניאל ועמית יובל באורח קשה ובינוני.

אבל בעיית המיקוש ברמת הגולן היא כאין וכאפס לעומת הנזק שגורמים המוקשים במדינות אחרות בעולם. התושבים שם חיים בצל איום מתמיד של מוקשים הפרוסים בכל עבר - שרידים של מלחמות עבר. בניגוד לרמת הגולן, האזורים הממוקשים אינם מתוחמים בגדר או בגבול. הם מפוזרים בכל מקום, אפילו בתוך הערים והכפרים.

אחת המדינות הממוקשות ביותר בעולם היא אנגולה, שבדרום מערב אפריקה. "החייל השקט" (silent soldier) נחשב לאויב מספר אחד של האוכלוסייה המקומית. את המוקשים הראשונים הניחו באזור הכוחות הפורטוגלים, ששלטו במדינה, כדי להגן מפני פשיטות המורדים. מאז עצמאותה בשנת 1975 התנהלה באנגולה מלחמת אזרחים עקובה מדם, והכוחות הלוחמים פרסו בשטחיה כמויות עצומות של מוקשים, ללא בקרה, פיקוח או מיפוי.

המקום בו אירע האסון ביום שבת ברמת הגולן (צילום: אביהו שפירא)

"עד כמה שזה עצוב לומר, המצב אצלנו טוב בהרבה מאנגולה", הסבירה ל-ynet ד"ר תמר גולן, לשעבר שגרירת ישראל באנגולה. "בעוד שאצלנו השדות מסומנים, באנגולה הם פזורים בכל מקום - בשדות, בכבישים, במסילות הברזל אך גם בערים, בכפרים, ליד הכנסיות ובצידי הדרך. מרבית המוקשים הוצנחו באזור, ונשטפו בגשמים".

יהלומים נגד מוקשים

לדברי ד"ר גולן, "אנגולה נחשבת לארץ עם הכי הרבה מוקשים לנפש. בעבר התקיימה שם תערוכה שהציגה את כל סוגי המוקשים בארץ - 37 סוגים ממקומות ייצור שונים. מעט מהם מתוצרת ישראל". הנחת המוקשים, הסבירה ד"ר גולן, נעשתה על ידי כל הארגונים שנלחמו במדינה.

"אלו שרצו להגן על הכפר הניחו מוקשים מסביבו, אלה שרצו לפגוע בכפר הצניחו מוקשים ממטוסים. כל צד יכול היה להשיג מוקשים בעלות נמוכה - מדולר למוקש ועד 150 דולרים למוקשים מתוחכמים נגד טנקים", היא סיפרה. "בניגוד למקובל בשדה הקרב, באנגולה מרבית הנפגעים מהמוקשים הם ילדים ונשים, שיוצאות לשדה לעבד את האדמה".

לאחר מלחמת האזרחים, שהסתיימה ב-2002, נרתם העולם לסילוק המוקשים מאנגולה. הקושי היה רב - בשל העובדה כי לא היו מפות מסודרות. "לא ניתן היה לנקות את השטח עם מכונות כבדות ומתוחכמות, משום שהפריסה היתה פראית והגשם הכבד, 3,000 מ"מ בשנה, גרם לסחף גדול. לכן נעשה שימוש בשיטות הישנות של כלבים ומכשירי גילוי מתכות. העלות הכספית היתה כבדה מאוד".

הנסיכה דיאנה נרתמה לנושא והפכה את סוגיית סילוק המוקשים בעולם למפעל חייה. לאחר מותה, מסבירה ד"ר גולן, דעך הנושא. את עיקר התקציבים לסילוק המוקשים באנגולה השקיעו חברות היהלומים המערביות, שביקשו לכרות יהלומים בשדות הממוקשים.

בלי רגל. אדם שנפצע ממוקש (צילום: GettyImages imagebank)

סוגיית המוקשים באנגולה הפכה לטראומה לאומית. ד"ר גולן נכחה בתערוכה שעסקה בתותבות ששימשו את אזרחי המדינה. "עד היום בכל קרן רחוב ניתן לראות אנשים ללא רגל ויד, מקבצי נדבות. היום המצב השתפר מעט ומרבית הצירים הראשיים נוקו ממוקשים, אבל איש לא יסתכן ויירד מהכביש, לתוך השדה".

ד"ר גולן, שהיתה שותפה בתום כהונתה כשגרירה הראשונה באנגולה להקמת המרכז הלאומי למאבק במוקשים של האו"ם, ניסתה להקים באנגולה מפעל ישראל לפרוטזות, אולם מהר מאד התברר שעלות הפרוטזות המיוצרות בישראל יקרות מדי, ואזרחי אנגולה נאלצו להסתפק בתותבות מעץ.

בהדרכת הויאטקונג 

קמבודיה, מדינה בדרום-מערב חצי האי הודו-סין, נחשבת אף היא לאחת המדינות הממוקשות ביותר בעולם - תולדה של ההפיכה הצבאית ומלחמת האזרחים, שהתנהלה

 בהנהגת הארגון הקומוניסטי הקמר רוז', בתמיכה והדרכה של כוחות הוייטקונג. אמצעי לחימה הוזרמו בכמויות אדירות למדינה, חלק מהמוקשים יוצרו בידי המקומיים, שמתפוצצים במגע.

דוד מתני, לשעבר שגריר ישראל בתאילנד וקמבודיה, סיפר: "בניגוד לכוחות הווייטקונג הלוחמים, היו הלוחמים הקמבודים הרבה פחות משכילים וחסרי אחריות. הם מיקשו כל אזור אליו הגיעו, ללא רישום של האזורים הממוקשים. המוקשים הונחו בכפרים, במקומות קדושים, באזורי עתיקות ובדרכים. לאחר המלחמה נותרו במדינה כמויות אדירות של מוקשים לא מסומנים".

ארגוני סיוע וצדקה בינלאומיים, מסביר מתני, נרתמו לסייע למדינה הענייה בסילוק המוקשים, אולם תנאי השטח הרעים כתוצאה מפגעי מזג האוויר והפיזור האקראי של המוקשים בשטח, לא איפשר את סילוקם המוחלט. "הדרכים הראשיות ואתרי העתיקות בקמבודיה, כ- 90 ק"מ, נקיים ממוקשים - אבל יש אזורים רבים שעדיין נחשבים למסוכנים מאד. המוני אנשים במדינה הזו חסרי ידיים ורגליים, כתוצאה ממוקשים שהתפוצצו".

"מוקשים במחירים נוחים לצרכן" 

בצל המלחמה המתמשכת באפגניסטן, מהווים המוקשים עוד איום בשרשרת האיומים על אזרחי המדינה. סכנת המוקשים שוררת במדינה מוכת הטרור הזו עוד מימי המלחמה בכוחות הסובייטים, שפלשו למדינה ב-1979. "באפגניסטן יש ג'ונגל של מוקשים", מסביר פרופ' אמנון סלע, חוקר במרכז הבינתחומי. "זו התוצאה של פעילות גרילה של כוחות שלא היה אכפת להם מאזרחיהם, והם ממילא לא נמצאים היום בשלטון".

לדברי פרופ' סלע, "אפגניסטן היא קורבן נוסף למלחמות ומצבי חירום, בהם הצדדים

הלוחמים הניחו מוקשים באופן בלתי מסודר. כוחות הגרילה הטמינו מוקשים נגד הכוחות הסובייטים, במלחמה בארה"ב הניחו כוחות הטליבאן מוקשים בנסיגתם, וכעת הם מניחים מוקשים בניסיונות החזרה שלהם לשטח".

"למרבה הצער", מסכם פרופ' סלע, "לא קשה להשיג היום מוקשים. שוקי הנשק פרוצים לכל מי שיש לו את הכסף לשלם. אם אפשר לקנות בשווקים טנקים וטילים, אפשר כמובן לקנות גם מוקשים במחירים 'נוחים לצרכן'. דבר לא נעשה כדי לשנות את המציאות האפגנית, למעט ברמה ההצהרתית".