זכרונות מאפריקה: כך תיקנתי את הנדרש בחיי
במשך 40 שנה חני קיטנר הייתה בטוחה שהיא מפונקת. רק כשיצאה למסע "מלכת המדבר" התמודדה עם דברים שתמיד הדחיקה, השתחררה מחסימות מעיקות וגילתה שהיא יכולה להשיג כל מטרה שהציבה לעצמה
אחד הדברים שהחלטתי לעשות כשמלאו לי 40 היה לצאת למסע מלכת המדבר. השתעשעתי ברעיון הזה לא מעט כמה שנים קודם לכן, אבל האומץ לעשות את זה הגיע רק לאחר שהגעתי לצומת הדרכים המשמעותי - גיל הארבעים.
משהחלטתי - הכל רץ מהר; המיונים, ההודעה שהתקבלתי, הציוות שלי לשלוש נשים נוספות שלא הכרתי והמפגש בינינו לפני הנסיעה. האדרנלין שלי נסק לשמים - הנה אני יוצאת להרפתקה בדרום אפריקה.
כבר בלילה הראשון הבנתי שאני קצת שונה מכולן. השינה באוהלים, חוסר הפרטיות, חוסר השליטה בזמן שלי - כל אלו עבדו לרעתי. פירשתי את זה כפינוק, בדיוק כפי שחשבתי על עצמי כל ימי חיי: אני מפונקת.
סביבי ראיתי נשים מאושרות, צוחקות, זורמות ונהנות. דומה היה שרק אני לא הבנתי מה אני עושה שם, ועל מה לעזאזל חשבתי כשהצטרפתי למסע ההוא.
"כבר בלילה הראשון הבנתי שאני שונה מכולן" (צילומים: מיכל קליגר-שפאץ)
גלגל הצלה
בימים שהגיעו לאחר מכן גיליתי על עצמי דברים רבים שהעדפתי לא להתמודד עמם ביום-יום והצלחתי להדחיק. שם במסע הכל צף. לא הצלחתי לישון בלילות. התעמתתי עם השדים שלי. נאלצתי ללמוד לשחרר, מה שלא עשיתי מעולם.
תחושות דומות חוויתי בטירונות, ולאחר הלידה הראשונה שלי. בכל פעם שהייתי בזירה לא-מוכרת שלא ידעתי איך מתנהלים בה, מה יקרה ברגע הבא וללא שום לו"ז קבוע באופק - הקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים.
אבל בניגוד לטירונות ולתקופה שלאחר הלידה - שם שקעתי בלי שאף אחד ישים לב - בדרום אפריקה, מרחק אלפי מיילים מהבית, היו עיניים שראו, ידיים שחיבקו ולבבות שהכילו. זה כלל את הרופאה ואת מלוות המסע שנהפכה התומכת האישית שלי. כמובן גם בנות צוותי הנפלאות שנהפכו משענת גדולה.
שלושתן - קרן פאריינתי, לימור כהן-פרירא ורותם ברק - עטפו אותי בהמון אהבה. הן שיחררו אותי ממטלות כדי לא להקשות עלי יתר על המידה, והיוו בעבורי גלגל הצלה בתהליך ההוא שעברתי.
שוב בכיתי, אבל הפעם משמחה
היו גם רגעים רבים וטובים של הנאה צרופה. בכל פעם שנכנסנו לגי'פ ויצאנו לעוד דרך חדשה, ההתבדחויות הפרטיות שלנו, המוזיקה שהאזנו לה, הדינמיקה הנהדרת ששרתה ביננו, הסיפורים שכל אחת סיפרה על עצמה, אחוות הנשים שגיליתי שם את עוצמתה והדברים החדשים שגיליתי על עצמי.בסופו של המסע ולהפתעתי הגדולה, נבחרנו כצוות מנצח. התחושה היתה עילאית - לזכות במקום הראשון מתוך מספר כה גדול של צוותים. עצם הידיעה שמערכת היחסים הטובה ששרתה בין כולנו קרנה גם החוצה, שאי אפשר היה שלא לראות שהזיווג בין הצוות שלנו היה פשוט נפלא. ושוב בכיתי, אבל לשם שינוי - משמחה.
איזה אושר! אין כמו הניצחון!
בדיעבד אני יודעת שביציאתי למסע ההוא הענקתי לעצמי את המתנה הנפלאה ביותר. מסע מלכת המדבר שיחרר אותי מהמון דברים שחסמו אותי. התהליך שעברתי שם בשמונה ימים היה מדהים, ולא היה קורה בשום מקום ובשום סיטואציה אחרת. והתגלית המרעישה באמת, שאני בעצם לא מפונקת. ממש לא!
שנה אחרי - משוחררת וחופשייה
שנה לאחר אותו מסע, ובזכות העובדה שזכינו במקום הראשון, בלב מפרפר עד מאוד יצאתי עם הצוות שלי למסע לאלבניה כצוות דבש (צוות מנצח). זה היה מסע אחר. כולנו היינו אחרות. בפרט אני. גיליתי שאני לא לחוצה ולא חרדה יותר. פשוט זרמתי, נהניתי, צחקתי המון, ישנתי טוב בלילות ולא הוטרדתי מהעובדה הבסיסית שהלו"ז לא ידוע לי. לא רציתי לדעת אותו.
הייתי משוחררת וחופשייה, וההרגשה היתה כה קסומה. כששבתי הביתה מהמסע השני חזרתי מפויסת, סלחנית וסובלנית כלפי וכלפי הסביבה. חבר לעבודה אף אמר לי שאני נראית כמישהי ששבה ממדיטציית ויפאסנה. עד כדי כך.
"הענקתי לעצמי את המתנה הנפלאה ביותר" (צילום: חני קיטנר)
תיקנתי את כל שהיה לתקן בחיי כדי שאוכל להתקדם בהם. כל מה שהיה חסום - נפתח. כל מה שהיה עלום בעבורי - התגלה. כיום אני יכולה להיות במסגרות הכי לוחצות - ועדיין לחוש חופשייה. אני יכולה להגיע לחברה חדשה ולא לחוש זרוּת.
אני יכולה לעשות הכל, ולהשיג את כל מטרה שהצבתי לעצמי. והכל בזכות אותו מסע, אלפי מיילים מן הבית, עם 50 נשים זרות, לילות ארוכים וקרים ללא שינה, ומשא עצום שסחבתי על גבי במשך שנים כה רבות - ואיננו עוד.
השארתי אותו שם.
לפנייה לכתב/ת 
