מרגיש בטוח יותר כשסביבי פלסטינים

עזבו את מחמוד במנוחה, הניחו לסאלח ולראנייה ולמוסטאפה לנסוע לכפרים שלהם בכביש 443 או בכל כביש אחר ביהודה ושומרון. תשברו כבר את המשוואה הקלוקלת שימניים או מתנחלים שונאים ערבים ויעשו כל אשר לאל ידם להצר את צעדיהם ואת רווחתם של בני דודיהם הפלסטינים.

אני מתנחל, כמעט ימין קיצוני (שומר חוק חשוב לומר). אני אוהב את הארץ הזו ואת העם היושב בה אהבה עזה. מרפסת ביתי צופה אל פאתי רמאללה ורוכנת אל מבואות אוניברסיטת ביר זית. אני מאמין בלב ונפש שהארץ הזו שלנו, של העם היהודי לדורותיו. כאן בשבילים המוליכים אל ביתי פסעו אברהם ודוד ויהודה המכבי. על ציר 443 חיפש שאול אתונות ומצא מלוכה. על כביש 60 בבנימין (עפרה – שילה – עלי – שכם) צעדו חנה ואלקנה ושמואל ויוסף. זה שלנו, אני לא מתבייש לומר, זה שלנו. אבל למה זה קשור לחבטות החוזרות ונשנות בבני דודנו הישמעאלים החיים על פיסת הקרקע הרומנטית הזו?

אנחנו לא מאותו הכפר אך אנו חולקים את אותם כבישים ונוף ומים, אנו פוסעים זה לצד זה ומביטים זה בזה מדי יום ביומו. יש לנו ויכוח עיקש ומדמם על השאלה למי שייכת הארץ הזו, אך דווקא בשל כך מחובתנו להיות אדונים הגונים ומכניסי אורחים ולדאוג נמרצות לרווחת כל היושבים על האדמה הזו ספוגת הכאב והדמעות.

הייתי חייל צעיר בימי הסער של כביש 443 שדימם לאיטו. עשרות תקריות אש, אבנים ובקבוקי תבערה פצעו את הדרך העולה ירושלימה ודחקו לוחיות זיהוי צהובות להתנקז לכביש 1 הצפוף. אני זוכר את עצמי באינסוף מארבים בפאתי הכפרים "בית עור אל תחתא" ו"בית עור אל פוקה" החולשים על 443, מתחקים אחר מפגעים, מנסים למנוע את המתרגש לבוא. שוכבים צפופים בקור מקפיא ומתבוססים בבוץ ההררי. ארובות השמיים נפתחו לא פעם על הלוחמים הצעירים שהצטנפו מאחורי טרסה וצפו על איזו ערבייה רעולה ששפתה סירים בבית חם ומואר ומוגן.

מאז נפרדו הדרכים ולוחיות ירוקות וכתומות ולבנות הוסרו מהכביש הראשי, לחייו של הכביש המיוסר צהבו ומכוניות רבות חזרו לגדוש את העורק החשוב הזה.

כעת, אחרי שהשקט חזר, מבקשים תושבי הכפרים המנודים ובצדק להניע את עגלותיהם, טרקטוריהם ומשאיותיהם על הכביש שבמפתן ביתם. זו בקשה לגיטימית של אוכלוסיה חלשה הנזקקת לסעד הזה. אז למה לכל הרוחות הראשונים שמזדקרים למלחמת חורמה בתושבי הכפרים הנאנקים, הם אנשי ימין ומתנחלים? תנו לצה"ל להכריע מה טוב ליהודים ומה לא, מה בטוח ומה מסוכן.

ואתם, אנשי ימין אהובים, היו האחרונים בתור לפגיעה הומניטארית כזו המצטיירת כמונעת מאיבה עמוקה וארסית, הסירו ידכם מהעיסוק השייך למופקדים על ביטחון תושבי ישראל ומצמיד לנו תוויות אשר לא לנו הן.

דמיינו לרגע את ההיפך הגמור, שוו בנפשכם כיצד אלפי מתנחלים מפגינים למען נגישותם ורווחתם של ערביי המקום. אתם מבינים איזו מהפכה טמונה בציור הסוריאליסטי הזה? אנו אוהבי אדם ואוהבי אדמה בלא שיעמדו בסתירה זה לזה.

אינני מבין גדול בביטחון, ואני יודע שכבר שנים חלוקים גנרלים אם הפרדת אוכלוסיות על הכבישים טובה או מסוכנת. אך בתחושה הלא מלומדת שלי אני מרגיש הרבה יותר בטוח כשסביבי נוסעים פלסטינים. כשאתה נוסע צמוד לרכב פלסטיני אתה פחות חושש שיזרקו עליך אבן או יירו צרור ארוך וקטלני. כביש נטול פלסטינים הוא כביש מזמין פיגועים וכל רכב הנוסע בו הוא מטרה ברורה ומובהקת. מחבל שיחפש הצלחה בטוחה ילך לכביש הישראלי ולא לזה המעורב מירוק וכתום וצהוב ולבן.

תנו לצה"ל לאבטח ואנא אל תתנו שאהבת הארץ תוליד דחיית אדם.

אבישי מזרחי מתגורר ביישוב עטרת, ר"מ בישיבה התיכונית בפתח-תקווה