כבר הרבה זמן שלא זז לי משהו בלב
עד עכשיו נמנעתי מלהיכנס לביצה הזאת. הייתי שולל כל הצעה שבאה לפתחי, מסנן את כולן. אף אחד לא הצליח להזיז אותי מהתנוחה קהת החושים הזו, בטח לא ככה. אבל באחרונה קיבלתי החלטה. מהיום, אני צולל עמוק לתוך המים, בתקווה לגלות שזו לא באמת ביצה אלא מעיין נובע, שנימפות שוחות בו
עד עכשיו נמנעתי מלהיכנס לביצה הזאת. הייתי שולל כל הצעה שבאה לפתחי, מסנן את כולן. אף אחד לא הצליח להזיז אותי מהתנוחה קהת החושים הזו, בטח לא ככה. אבל באחרונה קיבלתי החלטה. מהיום, אני צולל עמוק לתוך המים, בתקווה לגלות שזו לא באמת ביצה אלא מעיין נובע, שנימפות שוחות בו. אין ספק שאיאלץ להירטב בדרך ולבלוע לא מעט צפרדעים - אתה לא יכול להיכנס למים ולהישאר יבש. זה מחיר שאני מוכן לשלם. בכל זאת, להישאר עם רגל רדומה על החוף זה מייבש וכואב.
הגישה הבסיסית שלי לא השתנתה, רק המוכנות הנפשית
אני יודע יפה לצפות ולנתח. כמה טוב, כמה רע, ולאן זה יתפתח. אולי בגלל זה דחיתי עד היום את הטבילה הזאת. כמה סתמיות מכנית צפויה במפגשים האלה. מצד שני, ההזדמנויות מחכות מעבר לפינה. אז אני שולל, והופך, ושוב שולל. הגישה הבסיסית שלי לא השתנתה, רק המוכנות הנפשית. אני עדיין חושב שקשה מאוד (אם כי לא בלתי אפשרי) להסתכל על שני בני אדם ולומר שהם מתאימים זה לזה. אני בקושי יודע להגיד מי מתאימה לי, קל וחומר מישהו אחר שיסתכל עלי. אולי לאנשים חיצוניים יש תובנות שאיני מסוגל לראות מבפנים?
יש את המנגנון העלום הזה שנקרא אהבה
כמה מסובך להתאים בין שני אנשים. כל אדם הוא תוצר נתון של גנים וסביבה. אפילו תאומים זהים, שהמערך הגנטי שלהם זהה לחלוטין, מתפתחים בסופו של דבר באופן שונה זה מזה. יש לנו בחיינו כל כך הרבה "סביבה" שמשפיעה עלינו ועל מי שאנחנו היום; זכרונות ילדות, משפחה, חינוך, עבודה, מערכות יחסים ועוד ועוד. לקחת את כל זה ולנסות להתאים לאדם אחר שהוא תוצר זמני נוסף של תורשה וסביבה אחרים נשמע בלתי אפשרי ממש. כאן מגיעות כל התפישות למבחן - איך לוקחים שני אנשים וגורמים להם להיות ביחד.
יש את המנגנון העלום הזה שנקרא אהבה. הרבה צורות לה, ולא אנסה להתעלות על קודמיי בניסוח. ישנם מנגנוני חיים נוספים כמו הצורך בזוגיות, הישרדות, ביטחון, פחד וכו'. אוקיי, אז יש מה שיגרום בסופו של דבר לשני אנשים להיות ביחד. עכשיו, איך לעזאזל מתאימים ביניהם? אני מצטרף לפנטזיה של שלום חנוך: "לבושה בשחור, היא הופיעה מתוך החושך, מלכת חלומותיי..." כמה פשוט זה נשמע. המציאות, כידוע, חזקה מכולנו. כל אחד בונה לעצמו רשימת מכולת של דרישות שגדלה עם השנים, ובסוף מבינים שאי אפשר לקנות את כל הסופר. אז אנחנו מתפשרים. במקרה שלנו פשרה היא לא בהכרח דבר רע - היא עשויה להיות חבל ההצלה והדרך לפתרון.
אחרי הכל, הרבה עדיין נראה לי מובן מאליו, ולכן אני אדיש. האם בגלל שאני יודע איך הדברים יכולים להתגלגל אני מעדיף שלא לנסות כלל? הרי זה לא הפחד מלב שבור, לא שלי בכל אופן. כבר הרבה זמן שלא זז לי משהו בלב, וגם הוא קצת רדום באחרונה. אני מתלהב בכאילו, מתרגש לכאורה. עמוק בפנים אני בתרדמת. אז במקום לחכות לאחת שתנעץ בחזי מזרק עם אדרנלין ותעיר לי את הלב, החלטתי להרים חלק מהכפפות שמושלכות לעברי, ולא לסנן אותן. כאן דווקא יש בי פחד. אני פוחד, אם אפשר לקרוא לזה כך, שתיפגעי, וצריך להזכיר לעצמי כל הזמן שאת כבר ילדה גדולה ובאמת יכולה לדאוג לעצמך, ושאת יודעת לקבל החלטות ולהתמודד עם תוצאותיהן. ואני פוחד שאהפוך לאדיש, אבל מהצד השני.
אינני רוצה להפוך למלך הביצה הזאת, או לשחות בה בקלות. כידוע, נרקיס התאהב בעצמו כל כך עד שלא יכול היה לזוז מהביצה, ונשאר בה כך עד היום. דווקא הקושי שלי להסתובב בה מזכיר לי את מי שאני. התהיות, חוסר הניסיון וחוסר הרצון הראשוני. אני לא רוצה למצוא את עצמי מסיים עוד ערב במשפט בנאלי כלשהו שמשמעותו שלא ניפגש יותר, ועוד לעשות את זה על אוטומט. אני מחפש את הריגוש מכל הכיוונים. גם אותך כחוויה ייחודית, גם המפגש איתך, וגם התהיות העמומות לגבי העתיד. את צריכה להיות רכבת הרים וגם סלע איתן. מי יודע, אולי אוכל גם אני לקחת אותך לסיבוב ברכבת השדים הפרטית שלי.
אני רוצה לדעת שהתחושה אמיתית
אני חושש שהשאיפה שלי לשינוי המצב גורמת לי לחשוב ולהרגיש מחשבות ורגשי דמה, רק כדי שאוכל להגיד לעצמי שמשהו זז. אני רוצה לדעת שהתחושה אמיתית, אבל לצורך כך כנראה שאצטרך לחכות לפעם הבאה איתך. תחזרי מחו"ל, ואז אוכל לבחון האם מה שעינייך היפות אומרות מסתדר עם מה שליבי משדר לי גם הוא. לעתים דרושה עבודה רבה להורדת השכבות הקשות שהצטברו אחרי שנים של הקשחה וחספוס, ולפעמים, כל שצריך הוא להשתמש בחומר הנכון. אני מקווה שאת עשויה מהחומר הזה. מקסימום, באמת שהיה ערב של כיף.
בינתיים, אני חייב לשנות תנוחה, כי ממש, אבל ממש נרדמת לי הרגל.
האימייל של אור
לפנייה לכתב/ת 
