הודיתם באשמה? כנראה שתורשעו

המורשעים ברצח דני כץ יושבים במאסר כבר 25 שנים על לא עוול בכפם. זו הרגשתם של רבים בציבור, ויש לכך ראיות אך בתי המשפט שדנו בעניין היו עיוורים לאמת הפשוטה. מאנשים אלו נמנע לאחרונה קיצור שליש מעונשם למרות שהתנהגו 25 שנה ללא רבב, משום ש"פשעם כבד כל כך והם לא הביעו חרטה ואף לא השתקמו"!

במשפט זה יש רק נקודה מהותית אחת: הנאשמים הודו בחקירתם הממושכת במשטרה במעשה, אך כפרו בו באולם המשפט, בטענה שהודאותיהם נגבו בעינויים, וראיות חיצוניות לאשמתם לא נמצאו. השאלה היחידה היא האם הודאותיהם קבילות או לא. 

בישראל נחשבת הודאה בפשע ל"אם הראיות", כלומר: אם אדם מודה לא צריך אלא "עוד דבר מה", ראיה קטנטונת שתומכת בהודאה. במקרה הנוכחי מדובר בשריטה על צווארו של אחד הנאשמים, שאולי נגרמה בעת מאבק עם הנרצח (ואולי לא), וערימת אשפה ששפך נאשם שני, אולי במטרה להסתיר את פתח המערה שבה נתגלתה הגופה (ואולי לא. למערה יש עוד פתח, גדול יותר).  

ידוע שלעיתים מענים חשודים בחקירה. יש אנשים שדינם נגזר "מעבר לכל ספק סביר", אך לבסוף הם הצליחו להוכיח את חפותם: כנופיית מע"צ, עמוס ברנס, אליעזר בנגייב והקצין עיזאת נאפסו. לאחר הזיכוי סיפרו הקורבנות על העינויים הקשים שעברו.

במשפט הראשון של נאשמי הרצח בחיפה, התחוללה הפתעה, כאשר שני עצורים ששהו עם הנאשמים בבית המעצר בעכו, העידו כי במהלך המעצר ראו את הנאשם סביחי שרוע על רצפת התא מוכה ופצוע, משמע: המשטרה טיפלה בו באלימות. השופט התעלם מעדות זו בחוסר רגישות, והם אף לא זומנו למשפט החוזר. גם הרופא המשטרתי שאישר את הפציעה לא זומן להעיד.

לטענת המשטרה, הנאשמים כפרו תחילה במעשה, אך במעצר בן חודשיים כל אחד מהם התחרט והודה בו מרצונו החופשי, ואף שחזר אותו. בבית המשפט כל אחד מהם שוב התחרט מפחד העונש וכפר באשמה. במשך 25 שנות המאסר כל אחד מהם התמיד בעמדה זו, למרות שאילו הודה כבר היה משתחרר.

אפשרות חלופית (והגיונית הרבה יותר) היא כי הנאשמים כפרו באשמה כשנעצרו. במהלך חודשי המעצר הם עונו, נשברו וחתמו על הודאה. בסרטי השחזור שעורכת המשטרה ללא עו"ד של הנאשמים, הם הצליחו להחדיר משפטים בודדים של הכחשה. בבית המשפט הם ניסו לזעוק שהודאתם שקרית, אך השופט התעלם מכך. בשנות המאסר הם לא הביעו חרטה על מעשים שלא עשו, אף אם עקב כך נמנע מהם השחרור.

בעקבות השערורייה של פרשת נאפסו הוקמה ועדה בראשות השופט גולדברג, להגדרה מחדש של הנהלים המתבקשים בתיק הנשען רק על הודאת הנאשם. הוועדה עשתה עבודה יסודית, אך מסקנותיה לא יושמו. עמותת "חזקת חפות" מנסה להמשיך את העבודה באמצעות חקיקה.

העובדה שכמעט כל עציר במשטרה מודה לבסוף במיוחס לו, אמורה להדליק אצל כל אזרח נורה אדומה. האם כשהמשטרה לא מצליחה לפענח פשע, יש חשד שהיא משתמשת בשיטות פסולות רק כדי שיאמרו שהיא הצליחה?

פרופ' ישעיה נבנצל, האוניברסיטה העברית בירושלים