ביניש, למדי לבלוע טוקבקים

וואלה יופי. לא הספיקה לדורית ביניש הנעל שאכלה בפרצוף. שבועיים אחר כך עוד היא מרשה לעצמה, זאתי, לעמוד מול תלמידי תיכון (שבקרוב יהיו חיילים בצה"ל!) וללכלך. ועוד על מי? על העם.

בלי לצותת לשיחות חולין שנערכו ביממה האחרונה ברחבי הארץ, אפשר להמר בביטחון על כך שלא מעט מהן כללו ניתוח עממי מסוג זה. הדמוקרטיה, כידוע, משמעה שלטון הרוב, אבל רצון הרוב, גם זה ידוע, הוא לפעמים בבחינת אללה יסתור – ואז חלילה לו מלשלוט. גם הרוב, עם יד על הלב, יכיר בכך.

ישראל הופכת לנגד עינינו או שמא הפכה מזמן לערסילנד. מקום שבו כל פרחח, מבריון בכביש ועד בריון בכנסת, חש חופשי להשליט את דעתו באגרסיביות ולתקוף כל מה שלא נראה לו בדרך אלימה. ככה זה: יש חוליגנים של אגרופים ברחוב ויש חוליגנים של ניסוחים מול מיקרופון. בשטחים מסוימים, לאחרונים יש זכות ראשונים: הם אלה שהגו את הכינוי הנלוז "כנופיית שלטון החוק", דיבור המבטא בוז כלפי החוג האנושי בצמרת בית-המשפט והפרקליטות, אבל לא פחות מכך, כלפי החוק ולגיטימיות השלטון שלו.

בעיני רבים מדי ומסוכנים מדי, החוק השתנה מקודש הקודשים של המדינה המתוקנת להמלצה בלבד – המלצה שיכולה למצוא חן ויכולה שלא, ולפיכך ראוי לה שתאומץ, או שתיבעט ותושמץ.

לביקורת על בית-המשפט יש כמובן מקום וגם הצדקה, בתנאי שתהיה אחראית והוגנת. אלא שבמקרים רבים אין מדובר בביקורת עניינית, כי אם בטלטול העץ, באי הכרה מוחלטת, תוך הטחת האשמות איומות וחסרות שחר ברשות השופטת: שחיתות, פוליטיות, זדון.

אין טעם להתייחס ברצינות לטענות ה"הטיה הפוליטית" של החלטות בית המשפט. המוסד פוסק על פי החוק, ומה לעשות שהחוק לא אוהב שמתעלמים ממנו, גם בנימוקים "ציוניים" לוהטים. מי שיבדוק יגלה שרבות מההחלטות "מוטות" לצד הפוליטי השני, ובכל מקרה, לאלה וגם לאלה עומדת זכות הערעור. ערעור על החלטות בית המשפט – לא על הלגיטימיות שלו ועל עצם קיומו.

צודקת נשיאת העליון כשהיא חוששת ומתריעה מפני הבריונות. זו הולכת ומתגבשת כאן כחוק החדש, חוק הרחוב, חוק "החזק שורד", שתועמלני הימין כה אוהבים לנופף בו בהקשרים פוליטיים. האספסוף המתלהם מחרף בכל לשון את מוסדות החוק הרשמיים מעל בימת התגובות באינטרנט, היא כיכר השוק החדשה, אבל הוא נגרר לשם על ידי כנופיית מחרחרים בחליפות.

כמה מהם פוליטיקאים, כמה מהם משפטנים, כמה מהם עיתונאים – ורבים מהם אינטרסנטים ציניים, שפסיקות מסוימות אינן נאות למשנתם הקיצונית, לעסקיהם, או לפשעיהם. הם הלפיד לפני מחנה הרחוב, שהולך ומתחמם ומבעבע, עד שירים את הלפיד הזה ויטיח אותו בבית-המשפט ממש. בינתיים הוא מתאמן בגידופים אינטרנטיים, בהשלכת נעליים ואולי אפילו בפיילוט מדליק על מכונית של שופט.

בית-המשפט בישראל, ובכל מקום בעצם, הוא החסם האחרון, נטול האינטרס הזר, בפני פשע, עבירה ועוולה. ערעור מעמדו החד משמעי, אקט שתחילתו בקמפיין מכפיש, המשכו ביוזמות חקיקה לקיצוץ כנפיו ושיאו במי יודע איזו פגיעה, הוא בבחינת אסון לאומי, חורבן בית חוקי ודמוקרטי.

ועם כל זאת, נשיאת בית-המשפט העליון שלצורך העניין היא גם נשיאת חופש הביטוי בישראל, צריכה לדעת לבלוע טוקבקים. למתוח את גבולות הסובלנות אל המקסימום, לאפשר הבעת דעה ומתיחת ביקורת – גם כשהיא מופרכת, מקוממת וגובלת לעיתים בביזיון בית-המשפט. דמוקרטיה איתנה אמורה להכיל גם את זה. כי אחרי הכל, עדיף פה מלוכלך על פה סתום.