רוצים להיראות טוב? הקפידו על כל פרט ופרט

פורד, כמי שמגיע מעולם האופנה, מביא עימו לקולנוע את האסתטיקה המגזינית והפרסומית. אסתטיקה כזו היא לא כל-כך פופולארית בקולנוע, לפחות לא ברמה כזאת של עקביות. כל סצינה בסרט שלו נראתה כמו פלאשבק מסרטון פרסומת של קלווין קליין או מכפולת עמודים של פראדה. בסרט של טום פורד השחקנים הם דוגמנים. בסרט של טום פורד דוגמן העל ג'יימי דורנן הוא רק עוד ניצב. ובעולם ווגי שכזה יש כמובן סצנות אירוטיות בשחור-לבן וזונות ממין זכר שנראות כמו ג'יימס דין.

יופי שאנחנו רגילים לראות במודעות, בשלטי חוצות או בפרסומות של שלושים שניות התפרש עכשיו על 99 דקות בדיוק. לא חוויה לבעלי בטן רכה, אבל אני בתור חובבת של אסתטיקה שכזאת לא יכולתי להוריד את העיניים מהמסך, שהיה עמוס בגברים יפהפיים, שזופים ולבושים לעילא. יש שיגידו שהסרט מגויס, שהוא למעשה פרסומת אחת גדולה לבית האופנה של טום פורד. אז נכון, לפי הסרט נראה שלכל אדם שני בשנות השישים היו משקפיים, ולא סתם משקפיים אלא כאלה עם מסגרות של טום פורד. לי זה לא הפריע.

נכון, הסרט הזה הוא פרסומת מהלכת על זוג רגליים חטובות, אבל זה מופגן ומוחצן. לא במקרה מוציא הגיבור את הקוקה-קולה מהמקרר ומניח את הבקבוק

 באיטיות על השולחן. בהתאם, כל הדוג-שחקנים בסרט הם צעירים, שזופי עור ובעלי עצמות לחיים גבוהות במיוחד. יוצאי הדופן היחידים – קולין פירת' וג'וליאן מור על תקן המבוגרים האחראים – גם הם לא בדיוק שולה וחיים מהמכולת. גם עם הקיצוניות הזאת אין לי שום בעיה, משום שהיא מופגנת ומוחצנת. השפיכה הכמעט-וולגרית של הקרביים המסוגננות של הסרט מקנה לו איזשהו מימד של כנות. הכל כל כך מופרך ופנטסטי שהצופה לא יכול שלא להבין שזאת הפנטזיה של הבמאי. במקרה הזה טום פורד חובב נערים מלאכיים, שזופים ורזים, ואוהב אותם בסוודר קשמיר 100% של ברוקס בראדרס ובמכנסי צמר של פראדה.

במקביל להתמוגגות מהאסתטיקה הנוטפת חשתי גם שעמום מהעלילה ומהדמויות הפלקטיות (ככה זה כשאתה מתמחה בהרכבת גופות ממיליוני פיקסלים על פוסטרי ענק בטיימס סקוור – זה אומנם שטוח אבל קשה להסית את המבט). שתי התחושות האלה התקיימו בי בו זמנית. אופנה היא לא אמנות ואסתטיקה עילית היא לא עילה לסרט קולנוע. אמנות צריכה יותר מזה. לפרסומת של שלושים שניות זה מספיק, אבל כדי לצפות בסרט באורך מלא של שלמות כרומו מדממת נעורים ושרירי בטן הדוקים צריך להיות מקצוען אמיתי.

למרות שלא אהבתי את הסרט, אני לא יכולה לומר שלא נהניתי מכל דקה שלו. בעיקר הוטרדתי מהשאלה על הבידול האינטלקטואלי שאנחנו יוצרים בין אופנה

 ויופי לבין אמנות ועומק. בידול שהוא לא פעם, לטעמי, מאולץ. נהניתי מהסרט הסופר-מעוצב של טום פורד למרות שהוא היה משמים מבחינה אינטלקטואלית. איך זה יכול להיות?

התבוננות ביופי היא אולי פעולה משעממת מבחינה אינטלקטואלית, אבל זה לא מוריד מהערך הרגשי והחוויתי שלה. אין ספק שעלעול אחר-צהריים במגזין ווג אינו שווה ערך לקריאה מלאת תשוקה של מאדאם בובארי, או שעורכת ווג הצרפתי קארין רויטפלד איננה סימון דה בובואר. אבל גם בשביל להתבונן בהתפעמות בהרי האלפים לא צריך מאמץ אינטלקטואלי יוצא דופן. יופי הוא חוויה.

זה המסר שמצאתי בסרט: "הקפידו, הקפידו, הקפידו ועל תפספסו אף פרט אף פעם", ע"ע הסצינה שבה מסדר הגיבור בדקדקנות את החליפה שבה הוא מעוניין להיקבר לצד מכתבי הפרידה שהוא כותב לקרוביו). כי לא משנה מי אתם או מה הסגנון שלכם, כדי להיראות טוב הכי חשוב זה להקפיד.

לשאלות ולרעיונות (ביקורות שליליות לא יתקבלו בברכה): fashion.jf@gmail.com

רוצים עוד? לכל הטורים של ג'וליה