למה אנחנו לא לומדים תנ"ך
"התנ"ך הוא הבסיס לעולם הרוחני העשיר של הגמרא ואך טבעי שילמדו אותו דרכה ולא דרך תפיסות המעוותות טקסט אלוקי". העיתונאי החרדי יאיר בורוכוב כותב לאפרת שפירא-רוזנברג
נכנסתי אתמול אל מדור היהדות, ולא ידעתי את נפשי למראה מחזה של עגלה מידרדרת במורד האתר. על גבי העגלה, נהוגה בידי אפרת שפירא-רוזנברג, רגע לפני שנעלמה אי-שם בתהום הנשיה, הצלחתי להבחין בערבוב בלתי אפשרי של פרקי תנ"ך לצד שירי ביאליק, מורה נבוכים לרמב"ם, שירי רחל, ספר הכוזרי ועמוס קינן. להבדיל.
במקום להצליף בסוס הנושא את עגלתה ולנסות לכוונו אל דרך הישר, שפירא-רוזנברג, מכוונת את השוט לעבר העגלה השכנה של הציבור החרדי, ובפטרונות ("הריקנות שבה זועקת לשמים...") היא מתיימרת לשנות את סדרי החינוך בישיבות, שיסודם בהררי קודש, ונקבעו על ידי מורי ומעצבי הדרך של העם היהודי, עליו היא נמנית, לאורך כל הדורות.
תפיסתה המעוותת של כותבת המאמר כלפי התנ"ך נובעת כנראה מכך שהיא איננה רואה את ספר הספרים כ"תורת חיים" אלא כלקט סיפורים היסטורי, אמנם בעל משמעות, אך לא כעניין הקובע את חיינו היום יומיים.
הדבר מזכיר בהחלט את ימי קום המדינה, כאשר ראשי הציונות, שהבינו היטב שלולא התנ"ך יחסרו להם ערכים משמעותיים ליצוק חיי תוכן ורוח, ניסו למזג את ספר הספרים אל תוך סדר היום של הציבור הישראלי בדמות מחזות והצגות על סיפורי גבורה הרואיים מהתנ"ך, תוך ניתוק הזיקה המחייבת אל המצוות וההוראות שמסר לנו בורא עולם באמצעות כל מילה ומילה בו.
ספר התנ"ך הוא הבסיס והיסוד של העם היהודי, לאורו אנו חיים. התנ"ך הוא המקור לכל העולם הרוחני העשיר של המשנה והגמרא, ואך טבעי שכאשר התפיסה הבסיסית והמקורית את התנ"ך כ"תורת חיים", אזי ילמדו אותו דווקא דרך הגמרא, בצורה הנכונה כפי האמת שהורו לנו חכמינו ז"ל, ולא דרך תפיסות מעוותות המגשמות את הטקסטים האלוקיים הללו בצורה בהמית וחילונית.
גם טענותיה של הכותבת לגבי לימוד מחשבת ישראל כעניין יסודי בעולם הישיבות, נגועות בבורות ובחוסר הבנה בסיסית של המסגרת הישיבתית. בחור ישיבה, בשיא תקופת לימודיו, משול לסטודנט מתחיל לרפואה שעליו להגות במרץ ולגמוע כמויות אדירות של חומר טכני, דידקטי, הנוגע לפרקטיקה של הנושא הנלמד. לאחר תום חוק לימודיו, הוא ימשיך להתמקצע, להשתלב בקורסים, להתעניין ברפואה משלימה ואלטרנטיבית, אבל לא תוך כדי התהליך הלימודי. הדבר עלול לעורר בלבול במוחו ובנפשו של הלומד.
מורה נבוכים, הכוזרי וספרי אמונה נוספים, יש בהם שאלות נוקבות וקשות באמונה, לצד התשובות המנומקות, אך נער צעיר שלא שנה ולא העמיק וייצב את נפשו ואמונתו, עלול להתערער מהעיסוק בכך, ואין ספק שתפקידה של המסגרת הישיבתית, שנועדה לחנך, לייצב, להעמיק ולנטוע בבחור הישיבה את היסודות להמשך חייו, לא אמורה לעסוק בשאלות הרות גורל, מחשבה ואמונה, דוגמת הסוגיות כבדות המשקל הנידונות במורה נבוכים, בספר הכוזרי ובכתבים אחרים העוסקים בענייני אמונה דקים ונשגבים.
כמה מצער שדווקא בפסקת הסיום שלה, חשפה הכותבת את כוונותיה כאשר היא טוענת ש"התרבות העברית המתחדשת" היא חלק בלתי נפרד מהעגלה שלה. אם חיים נחמן ביאליק, אדם ששנה ופירש, למד בישיבות, הפך לאפיקורס מוחלט ומייצג את כל מה שהיהדות החרדית סולדת ומחנכת להיפוכו הגמור, הוא חלק מהעגלה שלה, סביר להניח שקריאתה כלפי ראשי הישיבות תיפול על אזניים ערלות, בצדק.
ואולי פרקי התנ"ך, הכוזרי והמורה נבוכים, אותם ביקשה שפירא-רוזנברג להכניס לעגלה, אינם אלא שלב ראשון ופחות חשוב בתוכנית שבה רחל המשוררת ועמוס קינן הם התחנה הסופית והמשמעותית.
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
