שופט זיכה: איך האשמתם - ושוטר לא בא לזירה?

שוב זה קורה: תיק פלילי מתמוטט כמגדל קלפים בבית המשפט - בגלל שורה של מחדלים בלתי נתפסים מצד המשטרה והפרקליטות. שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, דוד מינץ, זיכה אתמול (ג') תושב מחנה הפליטים שועפט בירושלים, שהואשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בכך שירה בתושב אחר במחנה ופצע אותו.

השופט ביקר את המשטרה והפרקליטות ואת מחדליהן הרבים בפרשה - ויותר מכל, השתומם על כך שהמשטרה אף לא טרחה לשלוח חוקר לזירת האירוע במחנה.

אין זה אלא צחוק הגורל, שהזיכוי מגיע בדיוק ביום שבו המשטרה פעלה במחנה בכוחות גדולים.

בכתב האישום שהוגש נגד אבו-אסעד עמר, נטען כי באוגוסט 2009, הגיע לביתו של מוחמד נבאבטה במחנה הפליטים, כשהוא חובש רעלה שהסוותה את חלק פניו התחתון, ובליווי שני אנשים נוספים שהיו רעולי פנים אף הם. לטענת הפרקליטות, ירה עמר מאקדחו ירייה אחת לעבר ביתו של נבאבטה, ולאחר שהאחרון יצא מפתח ביתו, ירה לעברו כמה קליעים נוספים, ופגע בו מתחת למותנו השמאלי ובברכו הימנית.

עמר הכחיש בבית המשפט שירה בנבאבטה. הוא הודה כי שהה סמוך לביתו בלילה שבו נורה, אך טען כי היה זה משום שביקר את לקרוב משפחתו המתגורר בשכנות אליו. השופט קיבל את גרסתו - וזיכה אותו. אולם עצם הזיכוי מהווה רק חלק קטן בהכרעת הדין - לשופט היו עוד כמה דברים לומר.

עדויות מלאות סתירות - ומה בעצם המניע?

בהכרעת הדין התייחס השופט לשורה ארוכה של מחדלים של המשטרה והפרקליטות בפרשה. תחילה תקף את הפרקליטות, שבין היתר, כתב, לא טרחה כלל להוכיח את עובדת פציעתו של נבאבטה בחוות דעת,

והסתפקה בהגשת הגיליון הרפואי מבית החולים שטיפל במתלונן בליל האירוע.

עוד כתב, כי למרות רצונה של הפרקליטות לתת אמון בעדויותיהם של נבאבטה ובניו, הרי שעיון במכלול גרסאותיהם מלמד כי למרות התחושה שהם ניסו לתאם את עדויותיהם, עדיין היו העדויות מלאות בסתירות, כמעט בכל פרט מפרטי האירוע, ולכן לא ניתן לדעת היכן נורה נבאבטה ובאיזו שעה, ובוודאי שלא ניתן לדעת מי היה זה שירה בו.

פרק זה בהכרעת הדין חתם בקביעה כי למרות נסיונות הפרקליטות להצביע על מניע אפשרי למעשיו של עמר, הרי שהיא לא הצליחה בכך - ואף הייתה תמימות דעים כי בין עמר ומשפחתו לבין משפחת נבאבטה אין כל סכסוך. כל הסבר שעלה בעניין זה, קבע השופט, אינו אלא היא השערה בלתי מבוססת.

"הגנתו של הנאשם נפגעה בצורה קשה מאוד"

לאחר שסיים לצלוב את הפרקליטות, עבר השופט למשטרה - ש"חטפה" אפילו יותר חזק. בזה אחר זה מנה את מחדלי החקירה, שהיו לדבריו "רבים ומשמעותיים". כך למשל, לדבריו, לא ניתן הסבר כלשהו לשאלות הקשות שהוצבו בפני ראש צוות החקירה, ובהן: מדוע לא נבדקה זירת הירי? מדוע לא נאספו קליעים ותרמילים על ידי המשטרה? מדוע לא חיפשה המשטרה אחרי סימני ירי או סימני דם ליד ביתו של נבאבטה? ומדוע לא נלקחו סרטי הצילום שנקלטו במצלמות שבחנויות הצופות על הדרך בה נמלטו היורים?

"במקרה זה, נדמה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי לא נעשו פעולות חקירה נחוצות ומהותיות, שהיה בהן כדי לקדם את החקירה ולהציג תמונה מלאה בפני בית המשפט", כתב השופט בהכרעת הדין, והוסיף: "נדרשה לכל הפחות הגעתה של המשטרה לזירת האירוע הנטען, או בדיקת טענות המתלונן".

בנימה הגובלת בלגלוג, הוסיף השופט כי בעדותו בבית המשפט, ראש צוות החקירה "למעשה הודה כי הם לא ראו כל טעם להגיע לזירה מפני שכל התרמילים נאספו על ידי בניו של המתלונן, והובאו אליהם לתחנה, ומשום שהיה מדובר בפציעה קלה בלבד של המתלונן (כך!)".

לבסוף כותב השופט כי "עיון במחדלי החקירה מוביל מסקנה בלתי נמנעת שהגנתו של הנאשם נפגעה בצורה קשה מאוד. מחדלי החקירה יורדים במקרה זה לשורשי החקירה, ומהווים נזק ראייתי של ממש לנאשם, באופן שנמנעה ממנו האפשרות להתמודד עם הראיות שהוצגו כנגדו. מטעם זה לבדו - היה כדי להביא לזיכויו".