אשר על ליבו

סרטיו של הקולנוען אשר טללים, שרטרוספקטיבה שלו נפתחת בימים אלה בסינמטקים ברחבי הארץ, מהרהרים בחיבור שבין תיעוד וזיכרון. רבים מהם מהווים פרקים בטרילוגיות או קבוצות סרטים הבוחנות את מהות הקשר הזה דרך נושאים שונים - שואה, מוזיקה, מלחמת יום כיפור ועוד.

צפייה מרוכזת בעשייתו העשירה של טללים מעלה דוקומנטריסט מגוון, שנוכח ביצירה לא רק באמצעות מבטו כי אם גם באופן שבו הוא אורג אליה את הביוגרפיה הפרטית שלו. כך נהפכת היצירה לכללית ואישית, פומבית ופרטית, והחוויה היהודית והישראלית כל כך שסרטיו מתארים למסע מרתק שעורך הקולנוען בתחנות חייו השונות.

מתוך "גלות" של אשר טללים. דוקומנטריסט מגוון

כזו היא למשל טרילוגיית הרוק וההתבגרות "כל האנשים הבודדים" (1990), שפרקיה המרגשים עוקבים אחר המוזיקאים ארקדי דוכין, אלברט עמר ואהוד בנאי. דרך שרטוט דיוקנותיהם של דוכין וחבריו ללהקת "החברים של נטשה", עולה חוויית ההגירה של היוצר עצמו (שהיגר עם משפחתו מטנג'יר בסוף שנות ה-60); התבודדותו של עמר בנופי ילדותו מביאה עמה גם את סיפורו של המתבגר טללים; ועולמו ושיריו של בנאי פותחים פתח של תקווה לעבר העתיד.

"אל תגעו לי בשואה" (1994), מסרטי התעודה החשובים שהופקו בישראל, עוקב אחר ההכנות להעלאת ההצגה "ארבייט מאכט פריי" על ידי קבוצת התיאטרון של עכו. זהו סרט ארוך, כשעתיים וחצי, שהיה הראשון לעסוק באופן שבו הפכה חוויית השואה לחלק מהזיכרון הקולקטיבי של בני עדות המזרח והערבים - שכמובן לא חוו אותה בפועל. כך מתנהל בו שיח רדיקלי שעניינו הפוליטיקה של הזיכרון, והשימוש בשואה כאמצעי לשימור ההגמוניה האשכנזית בחברה הישראלית.

מקום מיוחד בהצגה, ובסרט שנוצר בעקבותיה, שמור לדמותה של ניצולת שואה כפייתית (בגילומה של סמדר מעיין), שהדיבור האובססיבי שלה כמו עומד בסתירה לשתיקה שנכפתה והיתה מנת חלקם של שרידי יהדות אירופה בעשורים הראשונים לכינונה של המדינה. הטקסטים המושמים בפיה נותרו גם היום מפעימים בעוצמתם ובכוח האירוני שלהם - למין הערצה בלתי מודעת לאסתטיקה הנאצית, דרך ניתוח משעשע של השירים שמייצגים את ישראל באירוויזיון וכלה בתזה מופרכת על שורשיה היהודיים של מוזיקת הבלוז.

תיעוד הדדי

עוד ברטרוספקטיבה - "יום ביומן אישי" שטללים הסריט ב-1984. במהלכו עוקב טללים אחר יום אחד בצילומי "יומן" של דוד פרלוב המנוח, היצירה החשובה והמשפיעה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. התוצאה אינה רק מחווה של דוקומנטריסט אחד לאחר, אלא גם תיעוד-של-תיעוד, מבט-על-מבט (הסרט כולל תמונות שבהן פרלוב מתעד את טללים מתעד אותו), והרהור על האופן שבו היומיומי הופך בידיו של אמן גדול לפיוט, לזיכרון של הרגע שהונצח וחלף לו. 

מתוך "ללא בית". יוצר בעקבות זהותו

מפעל תיעודי נוסף שביים טללים מעמיד במרכזו את הטראומה של מלחמת יום כיפור. ראשיתו בסרט "ירושלים 22.4.74" מ-1976, שילוב חופשי בין תיעוד ובידיון שבו מתבקשת אשתו ההרה של הבמאי לגלם אלמנת מלחמה, ושבאחד מרגעיו רבי ההשראה היא מהלכת עוטה אף ליצני לצלילי הנעימה המפורסמת החותמת את "שמונה וחצי" שהלחין נינו רוטה. פרקים נוספים עוסקים בקרב על

החרמון (בסרט הנושא שם זה מ-1987), ובבמאי יואל שרון על הסט של סרטו "בצילו של הלם קרב", שדרכו משחזר טללים את חוויותיו שלו עצמו מהתופת ("התמונה החסרה", 1988).

שלל התמות והדיונים שעולים ביצירתו של טללים מגיע לכדי סיכום בסרטו האחרון עד כה, "ללא בית" (2010). הסרט, שראשיתו בתאונת דרכים בה נפגע הבמאי המתגורר בשנים האחרונות בלונדון, מעמת בין זיכרונותיו מירושלים בה התגורר במשך 25 שנה לבין מבטו בירושלים של היום, דרך כמה מהאנשים החיים בה. על אלה נמנים כאן חיילת ביחידה לאיתור שב"חים, עורך דין פלסטיני וחרדי ממאה שערים. באמצעותם מהרהר טללים על משמעות המושג "בית" (דווקא בעבורו, שידע הרבה בתים בשלוש יבשות), והוא משלים בו מעין מסע בעקבות זהותו - מסע שמאפיין כמסתבר את כל יצירתו.