סרט לכל המשפחה
בסרט הגמר שלה בחרה דורין שמעי לתעד את משפחתה, ואת הנתק שקיים כבר 20 שנה בין סבתהּ לדודהּ. התוצאה: יצירה דוקומנטרית מרגשת, שזכתה במקום הראשון בכנס מגמות התקשורת והקולנוע בחינוך הדתי
המונח כביסה מלוכלכת מתאר לא רק הצטברות של כתמים על טקסטיל, אלא משמש גם כתיאור ציורי לסודות או אירועים בלתי רצויים. בניגוד לכביסה אמיתית, את הכביסה המטפורית לא באמת נוהגים לכבס - לא באופן מטפורי ולא בשום אופן אחר. אנשים לא אוהבים לדבר על פגמיהם, או על אלה של מקורביהם ולכן ברחבי העולם יש ערימות של "כביסה מלוכלכת" שאף אחד לא עושה איתה כלום. כמעט. כי תמיד יש אחד (או קצת יותר) שלא מפחד מכתמים, ולא מפחד לכבס גם בפומבי את מה שהתלכלך במהלך השנים. האנשים האלה הם בדרך כלל צעירים, והם לא כל-כך מבינים בכביסות, או בחומרים מלבינים, אבל הם כנראה יודעים היטב שכביסה יכולה להצטבר ולתפוס מקום חשוב של דברים אחרים.
דורין שמעי היא אחת כזו. בכנס ליצירה צעירה של מגמות התקשורת והקולנוע בחינוך הדתי, שנערך היום (ה'), הוצג סרטה "דם זה לא מים" שבו תיעדה את משפחתה במסגרת לימודי מגמת הקולנוע באולפנת "צביה" בירושלים. הסרט זכה במקום הראשון בקטגוריית הסרטים הדוקומנטריים.
מול אולם מלא צופים הוציאה שמעי סל עם כביסה מלוכלכת, וניסתה לכבס. התהליך קשה ומכאיב, אבל התוצאה שלו הוא סרט כנה, אנושי והכי ריאליטי שתוכלו לראות.
לא להחמיץ את ההזדמנות
"דם זה לא מים" עוסק במשפחה ירושלמית, שלפני 20 שנה, בשל ויכוח שאיש אינו מוכן לדבר עליו, אם המשפחה ובנה התנתקו זה מזו. הם גרים באותה העיר, אולם אינם מדברים - ואין שום קשר בין שני חלקי המשפחה. הנתק היה ממשיך מן הסתם, לולא הייתה מגיעה בת דודתה של שמעי, מיטל ('ורוּדי') סמיליאנסקי, ללמוד גם היא ב"צביה". בכיתה י"ב, כשהיתה צריכה שמעי לבחור נושא לסרט גמר, היא בחרה במשפחה שלה. המטרה הייתה להפגיש בין הסבתא לנכדה שמעולם לא ראתה, ולנסות לא רק לכבס את הכתמים הישנים, אלא גם לתפור את הקרע העמוק בין שני חלקי המשפחה.
דורין שמעי עם סבתהּ ואמהּ (מתוך הסרט "דם זה לא מים")
" חשבתי שיש לי פה הזדמנות חד פעמית", היא מסבירה, "בעזרת המצלמה אנחנו יכולים לעשות את הצעד הראשון לקראת התחלה של חיבור. כשורודי הגיעה לבית ספר שנה אחרי, לגמרי במקרה גיליתי שהיא בת דודה שלי, ניסיתי להתקרב אליה, אבל היא לא נענתה לניסיונות שלי.
"כשהגעתי לכיתה י"ב היא באה אליי ואמרה לי 'בשנה הבאה את תעלמי, ואני אפספס את ההזדמנות לדבר איתך', מאוד התרגשתי וכשהיינו צריכים לעלות את הרעיונות
לסרט העליתי את זה. הצגתי את הרעיון לפני ורודי וכל אחת הלכה הביתה והציגה את הרעיון. היו בהתחלה המון התנגדויות, לא רצו את החשיפה, לא רצו לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. הסרט מוציא החוצה דברים שאנחנו לא גאות בהם. היה חשש אמיתי שהמשפחה תצא באור שלילי, אבל אמרנו להם עד כמה זה חשוב לנו. אני חושבת שבסוף הם עשו את זה לא בשביל המטרה, אלא בשבילנו".
על אף ששמעי וורודי חולקות גנים משותפים, הן מעולם לא חיו כמשפחה, וכל אחת הביאה איתה לסרט גרסה אחרת לנתק - מה שדרש מהן קודם לעבוד על הקשר הטרי ביניהן, כדי לא להיגרר לריב הישן.
"היו התנגשויות בנינו", מבהירה דורין, "ברגע שכל אחת שמעה לראשונה את הגרסה המלאה של הצד של משפחתה היה קשה להמשיך, כל אחת נטתה לראות את טובת הוריה. כל אחת נתקעה בצד שלה, זה היה קשה כי עד לסרט מעולם לא שמענו את כל הסיפור. ופתאום כל אחת נחשפה לעוצמת הפגיעה, ובמצב הזה היה קשה להתחשב בצד השני, לא ידענו איך להתמודד עם זה, אבל בסוף הבנו שזה בעצם מה שגרם למשפחה להתרחק. לאט-לאט מצאנו דרך להתחבר, ודווקא דרך הנקודות הכואבות - כי שם מצאנו שיש בינינו המון דברים דומים, שאנחנו בעצם מתמודדות עם אותו הדבר. החלטנו שאנחנו לא מתעסקות בגורמים לנתק ואיך הכל קרה, אלא איך אנחנו מרגישות עם זה, כי בסך הכל שניהם לא היו בסדר, ואף אחד לא יכול לצאת נקי מהסיפור הזה. ידענו שאם נתעסק בפרטים לא נוכל לצאת מזה, אז התעסקנו באיך מתמודדים".
הסרט הציף את המשפחה
אבל גם בלי להתעסק באיך הכל קרה, הסרט הבעיר את המשפחה. "הסרט עשה הרבה בלאגן", היא מודה, "זה הציף את המשפחה. יצאו המון דברים שמעולם לא שמעתי לפני כן. היו המון שיחות שלא תועדו מול המצלמה. זה היה תהליך מאוד ארוך וקשה. בהתחלה לא הבנתי לאן הכנסתי את עצמי, כשאמרו לי שאני הולכת להתייצב בבית של 'ורודי' אני לא יודעת איך עשיתי את זה בכלל. היו דברים שקרו ורק אחר כך חשבתי עליהם.
"הסיטואציה שבה אני נכנסת לראשונה לבית של הדוד שלי זו סיטואציה שבה אף אחד אחר לא היה במקומי, ולא יכול היה להגיד לי מה לעשות. הייתי צריכה לעשות את זה לבד וזה היה קשה. אבל תוך כדי עשיה 'ורודי' ואני התקדמנו. אם בהתחלה דיברנו רק על הסרט, בהמשך הקשר התקדם והקרירות של ההתחלה נעלמה. היום אנחנו מדברות פעם בשבוע והקשר שלנו שונה לגמרי ממה שהיה בהתחלה. אני ללא ספק הרווחתי בת דודה בזכות הסרט".
ומה עם הסבתא והדוד שלך, הם מדברים? הצלחתם לחבר גם ביניהם?
"לחבר בין שתי המשפחות אחרי נתק של שני עשורים זה כבר יותר קשה, גם אחרי הסרט אין כמעט קשר בין המשפחות, אבל בעיניי צריך להשיג מטרה אחרי מטרה. אני מבינה שאי אפשר ישר לחבר בין שתי המשפחות, אז המטרה הראשונה שלי היתה לחבר בין הנכדה לסבתא, שהם תכרנה אחת את השניה, ושהיא ואני נתחבר ואחר כך נתקדם הלאה. אחרי הסרט היא באה אלינו לשבת וגם אני הייתי אצלם, הכרנו לה את כל הבני דודים שלה והייתה אוירה טובה. אחרי שהלחץ הראשוני שהיה בסרט ירד, נעלמה איתו גם ההרגשה של השונות. גם כשאני הייתי אצלם, בלי המצלמה, אז הייתה אפשרות לעכל את הדברים ולשבת רגועים ובאמת להכיר אחד את השני. ואז כבר לא הרגשתי שם זרה, הרגשתי שייכת, השלב הבא זה לחבר יותר בין המשפחות. כשאנחנו נהיה חזקות בקשר שלנו בלית ברירה גם המשפחות יצטרכו להתחבר".
את מתארת תהליך מאוד אישי וכואב, למה צריך לעשות מזה סרט?
"רציתי לשקף למשפחה שלי לאן הם הגיעו, רציתי לתאר להם את המציאות, כי באיזה שהוא שלב זה היה נראה להם נורמלי שיש בן במשפחה שלא מדברים איתו. הם היו בשוק כשהם ראו את עצמם. היו דברים קשים, אבל מה שרציתי שיראו יצא. הלב יצא, הם לא האמינו שזה הם. היה חשוב לי שהסרט ייצא אמיתי, לא רציתי לשפוט אותם, אבל גם לא ליפייף. שהם יוכלו להסתכל על עצמם מהצד.
"סבתא שלי, למשל, שאני מאוד קשורה אליה, ירדתי איתה למקומות הכי כואבים, אני לא עזבתי אותה. רציתי להוציא ממנה רגש ביחס לסיפור הזה, אבל כל כך הרבה שנים היא הדחיקה
את זה שהיה קשה להוציא את זה ממנה. נראה לי שהיה שלב שכדי שהיא תוכל להמשיך הלאה היא כנראה התנתקה, אבל לא רציתי שהיא תצא בסרט בלי רגש. בסופו של דבר סבתא שלי, שאני אוהבת, יצאה קשה, אבל זאת האמת. ואני חושבת שכשהיא ראתה את זה היה לה קשה.
"אף אחד לא רצה להציף את זה, וכשאני עשיתי את זה משהו השתנה. אמא שלי, למשל, עד הסרט לא ראתה את עצמה מהצד, משהו השתנה בגישה שלה. סבא שלי, שכל כך רצה בסרט הזה, ראה אותו שלוש פעמים ברצף. הם פתאום ראו מה אני חושבת על זה, ואיך הם נראים. חוץ מהמשפחה שלי היה לי חשוב שאנשים יסתכלו ויראו שמעקרונות וכבוד אפשר להגיע למשהו נוראי. עדיף שאנשים יראו את זה, יקבלו פורפורציות ויימנעו מזה, כי גם לוויכוחים קטנים יש תוצאות הרסניות".
לפנייה לכתב/ת 
