משהו בחיי עומד להשתנות. טור פרידה

הרגשה מוזרה, להגשים חלום. בוודאי כשמדובר בחלום שלאורך שנים רבות כל כך נראה לחלוטין בלתי ניתן למימוש. כזה שמניע אותך הלאה - אבל לשום מקום. והנה, כשהגעתי לשם, במציאות. אני מוצא עצמי מרוסק על הרצפה. ממלמל. לפני עשור התאהבתי בניו אורלינס סיינטס - יישות הספורט היחידה שנותרה בנשמתי, בגלל היותה לוזרית חסרת תקנה. צינית חסרת תקווה. משהו שאני יכול להזדהות עמו. אהבה נכזבת לנערה נוירוטית. אוי, איך שאני אוהב אותן כאלה.

אהבה בסופרבול. לסיינטס יש כבר טבעת. מה איתם? (AP)

והנה פתאום התקנה באה ואיתה התממשות התקווה. יש אליפות. או.קיי. מה עושים עכשיו? עם מה בדיוק אני אמור להזדהות עכשיו? מצליחן...אסרטיבי...נועז...זה לא אני. גם לא הסיינטס. הם לא היו כאלה עד היום – פעם כינו אותם Aints בגלל אי יכולתם לזכות במשהו. ובכן, החל מהשבוע The Saints ain't Aints no more. יכול להיות שהם השתנו לנו?

שוברת לבבות קטנה

ב-43 שנות קיומם, הסיינטס עשו לעצמם שם של קבוצה אומללה, רשלנית וכושלת (רק שש הופעות זניחות בפלייאוף עד השנה). לאורך השנים ניסו מאמנים, שחקנים ופרשנים לדחוק את המצפן אל הכיוון הנכון, למעלה. צפונה. לאנשהו. מקום אחר. אבל הלוזריות הממגנטת הזו. יותר מארבעה עשורים עברו והיא לא מרפה. זהו פשוט טבעה של הקבוצה הזאת, שוברת לבבות קטנה - להפסיד. לאכזב. לדדות מחורבן לחורבן. מזל מחורבן.

מהפכות בסגל ובצוות האימון, רכש, תוכניות משחק. שום דבר לא עזר. עד כדי כך נואשו כולם, שפנו לעזרת כהני הוודו המקומיים. אלו פנו לגורמים שמיימיים שונים ומשונים. ללא הועיל. בהעדר הסבר מתקבל על הדעת, ייחסו רבים את הכשלון המתמשך לקללה שהוטלה כביכול על הקבוצה, שאיצטדיונה הביתי - הסופרדום, הוקם ב-1975 מעל בית קברות ישן, כך גורסת האגדה. והמתים, הם לא אוהבים שמטרידים את מנוחתם בימי ראשון. אפשר להבין אותם, די רועש שם. ו...אז שקט.

דיוס מקאליסטר. גיבור מקומי בסופרדום הדומם (AP)

השקט המאופק הזה. כמו הרקוויאם של מוצארט לאוזניי. כמו הכינור של יהודי מנוחין. מרגש, גם אם חסר תכלית. ממלא את הלב במשמעות, גם אם אין לה אגן להיקוות בה. יש המטפחים תקוות בתחילת הדרך כדי להגשימן בסופה, שנה אחר שנה. שנה אחר שנה, את הצעידה שלי אני מתחיל בניו אורלינס עם תפילה קטנה בלב רק כדי לגלות שבסוף הדרך מחכה צומת. ימינה או שמאלה. לא משנה לאן אפנה, בהמשך כבר למדתי, ממתינה עוד צומת, ועוד אחת ועוד. ללא יעד ברור.

ככה הם אוהדי הסיינטס, נוודים. רצים, הולכים, מועדים וקמים, או נופלים ובכל מקרה אוספים פרחים, צדפים וזכרונות נדירים משולי הכביש המשובש לשום מקום. וכך גם אני - לפחות בעולם הפנטזיות הספורטיבי שלי. והינה פתאום. בין יום ראשון לשני, הכביש הגיע ליעד - אי שם במיאמי הרחוקה. טרייסי פורטר שלנו חטף כדור ששיגר פייטון מאנינג מהאינדיאנפוליס קולטס, מגדולי הקווטרבקים בכל הזמנים. פייבוריט ברור.   

טרייסי פורטר - גיבור היום‏ (צילום: AP)

1

2

3

4

5

6

7

שלוש דקות לסיום המשחק. אינטרספשן. טאצ'דאון. מצח צמוד לרצפה. הסיינטס אלופים. ניצחו 17:31 באירוע הספורט הגדול של השנה, לעיני 106 מיליון אמריקנים (שידור הטלוויזיה הנצפה ביותר אי פעם בארה"ב). ולעיניי. הכמעט ודומעות. מי היה מאמין? לא אני. עדיין קצת קשה לי.

אני, שהתחלתי לעקוב אחר הסיינטס כמעט במקרה, אחרי הבלחה אופטימית נדירה בשנת 2000 (בה רשמה הקבוצה את ניצחון הפלייאוף הראשון בתולדותיה)...אני, שזעקות השמחה שלי ייננו גלים אלקטרו-סטטים במערכת ynet תוך צפייה במהלך הכי לא נתפס בתולדות הפוטבול - 'הריבר סיטי ריליי'...אני, שמיד לאחר מכן חוויתי שוק חשמלי רגעי בעקבות הפקשוש הלא נתפס באותה מידה. 

אני, שטסתי ב-2006 עד לניו אורלינס הרחוקה כדי לשוטט ברחובות אכולי החלודה שנחרצו על ידי הוריקן קטרינה ושטפונותיה כדי להצטמרר בסופרדום, להרגיש שייך ל-Who Dat Nation...אני, שהגעתי לוומבלי, לא כדי לצפות בנבחרת אנגליה או מנצ'סטר יונייטד, אלא על מנת לתמוך בקבוצתי בביקור חד פעמי בלונדון...אני, שידעתי בעיקר שחור ומעט מאוד זהב...שאכלתי כל כך הרבה מרורים, פלפלים חריפים, מסמרים וגם קצת גאמבו. 

אני אוהד סיינטס. מרגיש כך באמת ובתמים. לאורך שנים רבות כל כך זה אמר שאני לוזר, ציני. בדרך חביבה. היום, זה אומר שאני אלוף. לראשונה בחיי. איך לעזאזל זה אמור להרגיש? לא ברור לי עדיין, אבל ברור שמשהו קרה. משהו משמעותי. גם אני צריך להשתנות, כנראה. להשאיר את העשור האחרון מאחור, לעטות בטחון עצמי, ונועזות - כמו שון פייטון (מאמנם הבנדיט של הסיינטס) - ולהמשיך הלאה. לא שאני יודע לאן.

אני וחבר - הסופרמן של הסיינטס

כן, זה היה דרייב נהדר. ארוך, מלא חוויות, תפניות, רגעי שפל ופסגות. זה היה דרייב נהדר ועכשיו הוא נעצר בדאון רביעי. המצח צמוד אל הקרקע, העיניים נשואות למעלה. הינה, פאנט. בעיטת הרחקה עד לדסק התרבות.

טיפת רוק סוררת גולשת במורד הגרון. ובעקבותיה...דמעה.

• איפה הם היום? נסו אותי באימייל: bogen.bogen@gmail.com