השפיץ של הארון היהודי

"אור בראי הזמן" הוא שמה האניגמטי של תערוכת היחיד של דרורה שפיץ המוצגת בבית האמנים בתל אביב, אשר אצרה אירית לוין. צילומיה של שפיץ מוקדשים לחומש עתיק בן 300 שנה שעבר במשפחתה מדור לדור. שפיץ עצמה קיבלה את הספר מאביה המנוח. ככזה, מהווה תיעודו של החומש גם סוג של עבודת זיכרון.

מתמקמת בין שני נרטיבים. מתוך התערוכה

התנועה בין האישי לתיאולוגי ממקמת את עיסוקה של שפיץ בחומש בין שני נרטיבים מרכזיים: האחד פרטי, השני קולקטיבי. את המזיגה בין השניים היא משיגה באמצעות שימוש מתוחכם באבסטרקציה. תהליך ההפשטה מטשטש את היבטיו החומריים של החומש, וכמו מעביר אותם אל הספרה הרוחנית.

לכך תורמים גם הגדלת החומש הזעיר לממדי ענק והצילום בשחור-לבן. כך, למשל, הופך הספר בתצלום אחד לכתם אמורפי של אור לבן ומסנוור. בתצלום אחר, מדמים דפיו האנכיים תנועה של התעלות רליגיוזית הנושאת גוון בוהק, ובאחר מושגת הנשגבות מתוך שורות אופקיות של כתב צפוף שאינו ניתן לפענוח.

להיכנס לקרביים של הארון היהודי

תחושה זו מתעצמת עם פרישת התצלומים בחלל הגדול של הגלריה. שפיץ עוטפת בתצלומיה גדולי הממדים את הקירות הלבנים של החלל, ומייצרת בתוך כך מעין "ארון קדוש" ענק שתוכו הם דפיו הישנים של הספר. הצופה בתערוכה פוסע למעשה בקרביו של "הארון" המדומיין, ארון שהוא כל כולו פרגמנטים של אותיות ופסוקים.

הדפסה שהיא אניגמה פואטית

הפיכת המילה לסוג של בית מייצרת, כפי שטוענת ורדה שטיינלאוף בטקסט שעתיד לראות אור בספר האמן המוקדש לעבודותיה של שפיץ, "עולם הנמצא מעבר לאובייקט, המתגלה מבעד לעינית המצלמה... אופן ההדפסה כמו ממיס הכל ויוצר תעתוע חזותי, אניגמה פואטית".

חפצים דתיים, שממילא נצברה בהם קדושה, מעמידים אתגר קשה בפני אלו המבקשים להפכם לנרטיב אישי-אמנותי. ככלל, תשמישי קדושה חדרו אל האמנות היהודית במסווה של מזכרות תיירים מארץ הקודש, ומאוחר יותר כאמירה נוקבת על התרבות היהודית הגלותית.

לא מנסה להגדיר מחדש את הזהות היהודית

רק בשלב מאוחר הפכו כלי הקודש גם לחומרי גלם אמנותיים-יהודיים. ככאלו, ביטאו כלי הקודש הלכי רוח חברתיים קונקרטיים, ובחלקם אף תבעו להשמיע את "הקול היהודי" בשדה האמנות הישראלי. את ההיסטוריה של החפץ היהודי, יהיה זה החומש, הקמע, החנוכייה או המנורה, ניתן למקם לפיכך במישור המעשי - השימושי, או כמטפורה עליה התנפצו תפיסות עולם חילוניות.

שפיץ לא עוסקת במשבר הזהות היהודית או בניסיונות שרווחים לאחרונה להגדירה מחדש. היא אף אינה משתמשת בחומש כסמל של זהות פרטיקולארית ומסתגרת. גם ההיפוך הפוסטמודרניסטי שעבר על חפצי קודש באמנות הישראלית העכשווית הוא ממנה והלאה (ראו עבודותיהם האחרונות של ראובן ישראל, ערן שקין ואחרים, המשתמשים בכיפות, מנורה ודימויי מזבח ליצירת סביבות הקוראות תגר על המשמעויות הסוציולוגיות שנתבעו בארטיפקטים ה"דתיים").

הכל התחיל מצילומי נוף

עבור שפיץ, החומש הוא לא מקפצה אל אמירה סוריאליסטית-ביקורתית-פרובוקטיבית, או חומר גלם לתזה רוחנית חדשה. החומש של שפיץ הוא הדפים הקטנים והממורטים עם האותיות השחורות, הצפופות; אובייקט ביתי-פולחני שכבר ספח אל קרבו את הדי הזיכרון האישי שהוא בה בעת אוניברסאלי.

מכפר כב'ביר ועד ליערות בלגיה

שפיץ החלה את דרכה האמנותית כצלמת נוף; במשך שנים היא התלוותה ליצחק דנציגר ותעדה את הפרויקטים הסביבתיים שיזם, ביניהם שחזור מחצבות נשר (1971), הבוסתן שלמרגלות כפר כ'בביר בוואדי עין שיח (1970 - 1971), נטיעת חורשת האלונים לזכר חללי סיירת אגוז ליד קלעת נמרוד בגולן (1977) ועוד.

חותרת ל"נשא של משמעויות רוחניות"

עבודה זו הובילה ליצירת סדרות נוף נוספות. בין הבולטות שבהן היו תצלומי עצים עתיקים אותם תעדה ביער בבלגיה, שם שהתה לצורך לימודיה. היער העתיק הפך בתצלומיה לקולאז' של תנועות ריזומטיות מתנחשלות, הפורצות את גבולות הצורה. גם תצלומיה ממדבר סיני, בו בילתה כמה שנים, הפכו את הטופוגרפיה המדברית למשטח מעוות של צורות וגוונים.

בכל עבודותיה מתאיידים הנופים הקונקרטיים, עד שהם הופכים לכתמים של צורה וצבע. בסדרות מאוחרות

יותר, כמו "נופי נייר" ו"מים רחוקים", המתמקדות בעתיקות המצויות בנמל קיסריה (מעל ומתחת למים), הופכים הדימויים המצולמים לקולאז' של טקסטורות גיאומטריות, המרוקנות את המונח תיעוד מייעודו הפונקציונלי.

לאחרונה החלה שפיץ לשלב בעבודתה גם עיבודי מחשב. המשחק האינסופי שמאפשר המחשב, בעיקר בהתערבות בפיקסלים שמרכיבים את הדימוי, מותח את גבולות החומר ופותח אותו למרחב חדש של פרשנויות. החומש מתפקד בהקשר זה כמעין סגירת מעגל, שכן החומר-החומש הוא נשא של משמעויות רוחניות, אליהן חותר הצילום של שפיץ מאז החל את דרכו האמנותית.

"אור בראי הזמן", דרורה שפיץ, בית האמנים תל אביב, אוצרת: אירית לוין