משני צדי מסך הברזל

האנטיפודים הם אותם אנשים שרגליהם ניצבות בדיוק כנגד מדרס רגלינו, כך שיערו היוונים העתיקים מתוך הנחה שהעולם שטוח – מעברה השני של הקרקע. "יומנו של איש בארץ האנטיפודים" הוא שם תערוכתו של מיכאיל גרוֹבּמן המציגה כעת בגלריה קישון. כך נקרא גם יומנו כשפורסם במהדורה הראשונה בשנות ה-70, ועתה יצא לאור שוב בכותרת "לוייתן", כשם קבוצת אמנים שהנהיג באותן שנים.

גרובמן, יליד 1939, עלה לארץ ב-1971. היומן האמור מתעד את חיי הבוהמיה המחתרתית של מוסקבה בשנות ה-60, שבה גרובמן וחבריו היו היפוכה של הנורמה האידאולוגית, התרבותית והאמנותית. בצילו של ממסד, שכפה "ריאליזם סוציאליסטי" בציור, גרובמן התנסה בקולאז' - שיטה שלא חדרה אל התודעה הרוסית מבחוץ והיה עליו לפתח אותה באופן עצמאי. 

גרובמן. כך תזהו אנטיפוד (צילום באדיבות גלריה קישון)

גרובמן השתמש בחומרים תעמולניים-סובייטים מן הנמצא והדביק להם טקסטים שסילפו את פירושם. כה גדול היה הניגוד הערכי בין אותם יוצרי אוונגארד לבין ברית המועצות בה גרו, עד כי גרובמן חש כאחד האנטיפודים – ולהיפך, שמא יתר החברה שמסביבם היוותה ארץ אנטיפודית.

התערוכה שבגלריה קישון (אוצרות: רננה קישון ורופינה ולרי-ולסקי) איננה רטרוספקטיבה ארוכת-טווח, החוזרת אחורה ארבעים ומשהו שנה. היא מתרכזת בעבודות מהשנים האחרונות ומוצגת בישראל של 2010. בכל זאת, מוטיב ה"אנטיפודים" חוזר בה, ואת דימוי האנטיפוד של גרובמן קל לזהות: ציור שטוח (צללית) של ראש, תמיד בפרופיל, מצחו נמוך, אפו ארוך, קלסתרו כעור.

ממזרח אירופה למזרח התיכון

האנטיפודים של גרובמן הם כסילים, שטחיים, כולם דומים זה לזה. לעיתים כתובות לידם המילים מוצא פיהם: גסויות, דברי הבל ושטות בשפה הרוסית, שגרובמן תופס אותה כמגרש הבית של הבירבור וניבול הפה. "יב טבויו מאט" הם אומרים, "קדימה פריקים, המפעלים מחכים לכם!", או מציעים זה לזו הצעות מגונות.

דמויות אלו לא הגיעו מרוסיה בעלייה. הן צוירו כאן ועכשיו. כך נראים לגרובמן אנחנו, אנשי המזרח התיכון, יהודים וערבים, אמירה חברתית מטרידה, מתריסה. אבל אולי לאו דווקא אנחנו, אלא כל האדם?

תחושת הניגוד הגמור אולי בעצם כלולה במצב הקיומי ולא רק המקומי. האנטיפוד של גרובמן ותמליליו האפסוסיים מזכירים למשל את ה"Das Man" (האיש מן השורה, חסר הפנים) שבמחשבת מרטין היידגר וה”Gerede” (שיח החולין, הפטפוט) הנפלט מפיו. מטריד פחות?

כריכה קשה

כל המהלך האמנותי מכוון לשטחיות, מחושב ליצג נאמנה תרבות שהיא שטוחה, וכך גם הבחירה להשליך את הדימויים על גבי קרטון וקרש, לא בד. משמעותי עוד יותר הציור על גבי כריכות תלושות של ספרים, דבר שגרובמן מרבה בו. לפעמים היצירה מסתכמת בתגובת האמן לתוכן הכריכה: על אחת מכריכות ספרי לנין, שקלסתרו מתנוסס עליהן, כתב גרובמן את הפירושון: "ראש ערוף של לנין". כריכה תבליטית מקושטת של סידור תפילה יהודי הוכתרה "הקבר שלי".

לרוב משמשות הכריכות משטח לציורי האנטיפודים, ציורי חיות, ציורי שדים ולִילִיוֹת, אבל בחירת הכריכה היא לעולם לא תמימה. הכריכות הן של ספרים ונושאות איתן זכר של משמעות, יש להן עבר.

בעת שאנחנו מתבוננים בציור הפרמיטיבי שעל גביה, אנו בוהים ביודעין או שלא ביודעין גם בכריכה, כלומר תמיד רק בכריכה של ספר. תמיד בחזות הדברים הרדודה ולעולם לא אל תוכו פנימה. הספר גורש מכריכתו והיא שזוכה לתצוגה, הספר לעולם נוכח-נפקד, תוכנו לעולם נבצר מקהל התערוכה. כך למעשה גרובמן משטה בנו, מלהק אותנו לתפקיד האנטיפודים השוטים.

אנטיפוד שחור (באדיבות גלריה קישון)

מי קרא את ספר שירתו של גרובמן, "בארץ שחורה שחורה" (הוצאת כרמל, 2005)? אולי די להציץ בכריכה, שעליה צילום נוף, ממוסגר – איך לא – בקווי מתאר של אנטיפוד. הספר מומלץ בחום, אגב. אבל היות וגרובמן משורר, אין ספק שבתערוכה שלפנינו כריכות וספרים הן רק מטאפורה.

הנקודה היהודית

נושא אחר ב"ארץ האנטיפודים" הוא הנושא היהודי-המיסטי. מופיעים לנו אלילים ודמונים, השׁדה לילית, הגולם, השטן בכבודו ובעצמו. בעבודה בשם "יקום בלוע" אנו מוצאים (יש להבין) את היקום בבטנה של חיה מוזרה, בדומה להיות יונה בלוע בבטן הלוייתן.

יש בכך כמעט סקיצה לאיקונוגרפיה יהודית. היהדות אין לה איקונוגרפיה, והיא אוסרת על דימויים כאלה. אבל השוטים של גרובמן, האנטיפודים, הם עובדי אלילים. והאלילים שגרובמן מצייר לנו אינם אלא המחשה פיגורטיבית לאותו החומר השוכן בראשים הכעורים, והמקבל בעבודות אחרות ביטוי מילולי.

הגולם היהודי, כשהוא בארץ האנטיפודים, מקבל קונוטציה מיוחדת. אולי קרובה יותר לזו של שפת היומיום מאשר לזו המסורתית-היסטורית.

שאלת זהותם של השוטים הכעורים נשארת בסך הכל פתוחה, ולא בכדי. רק צמד ציורים אחד, חריג, קרוי "פרופסור שמאלני" ו"היסטוריון שמאלני". בשני הציורים דמות אדומה; אדום שדוני, שהוא גם האדום הקומוניסטי. מעל הדמות מתנוססת המילה המנוקדת "אֶנְצִיקְלוֹפּדְיָה" (כמלגלגת), וסמל של כוכב (להדגיש כנראה את המובן הבולשביקי).

גרובמן חושף בצמד הזה, אולי, את השקפתו הפוליטית, שדווקא קל להבינה כשהיא כך שזורה בתוך הקשר ביוגרפי-אמנותי מעומלן. באופן שהוא לא נטול אירוניה, ובכל זאת ללא ספק מודע, גרובמן עצמו מדגים בכך מידה של פשטנות "אנטיפודית". ואת, או אתה – האם ידוע לכם על איזה צד של העולם אתם חיים? הנכון והישר או שמא ההפוך, השטותי, הבזוי?