להפסיק עם המנטרה של "שיקום קטינים"
היא חלה לעיתים קרובות מדי גם על עברייני מין סדרתיים, ולמרות החוק הנוכחי מגנים עליהם יותר מאשר על קורבנותיהם
בשנה האחרונה היינו עדים ליותר ויותר מקרים שעולים זה על זה בחומרתם, אודות קטינים הפוגעים מינית. לרוב מפנים אצבע מאשימה כלפי בתי המשפט שמטילים עליהם עונשים קלים. אך מחדל אחר של המערכת נוגע לעובדה שלא אוכפים את חוקי הפיקוח החדשים על עברייני מין, ובכך מסכנים קורבנות פוטנציאליים בפגיעה עתידית בשם "שיקום קטינים".
לדוגמא, עבריין מין שהיה קטין כשביצע עבירה, נמלט ממעון נעול, אולם שמו ותמונתו אסורים בפרסום למרות שהוא מסוכן לילדים. כיצד ניתן להצדיק זאת? אשמת המערכת נעוצה בהתייחסותו האחידה של המחוקק הישראלי ל"קטינים פוגעים מינית" כקטגוריה אחת שראויה להגנה מיוחדת, בלי לשים לב למסוכנותם של פרטים בקבוצה זו.
בישראל קיימים חוקים שנועדו להגן על הציבור מפני עברייני מין גם לאחר שריצו עונשם והשתחררו, שכן אינם מפסיקים להיות מסוכנים והאינטרס הציבורי מצדיק את המשך הפיקוח עליהם. החוקים אינם חלים על מי שביצע עבירה בהיותו קטין או על מי שטרם מלאו לו 18 כשהוגש כתב האישום נגדו.
עבריין מין שהיה קטין בזמן ביצוע העבירה לא יימצא במרשם עברייני המין ולא יהיה מפוקח, לא ניתן יהיה לבקש להרחיקו מסביבת מגורי הקורבן ולא ניתן יהיה למנוע ממנו לעסוק בעבודה עם ילדים. האם כל הקטינים הפוגעים מינית זכאים להגנה זו, ללא קשר לעבירה שביצעו או לסיכויי שיקומם האישי?
"קטין", לעניין זה, הוא גם מי שהיה בן 17 בעת ביצוע העבירה, ולא משנה אם עשה מעשה סדום תוך פגיעה קשה, או שביצע מעשה מגונה קל. ככל שגוברת המסוכנות וככל שגוברים שיקולי הגנת הציבור, כך קשה יותר להצדיק את הפריבילגיות המוענקות לפוגע אך ורק בשל גילו הצעיר.
בהשוואה למדינות אחרות, תפיסתו של המחוקק הישראלי מיושנת, בלתי מוצדקת וחושפת דווקא אוכלוסיות חלשות כילדים לפגיעה נוספת. בארצות הברית למשל, ההערכות הן כי קטינים מבצעים כחמישית מכלל מעשי האינוס וכמחצית ממקרי הפגיעה בילדים. אין סיבה להניח שבישראל המצב שונה. קטינים פוגעים על פי רוב בקטנים מהם, בילדים. על פי מחקר טקסני, עבירות של קטינים חמורות משל מבוגרים. קטינים שביצעו יותר מעבירה אחת, ביצעו יותר עבירות מעבריינים מבוגרים.
באנגליה גיל האחריות הפלילית הוא 10. קטין שביצע עבירות מין חמורות במשפחה יהיה חייב בפיקוח ובלבד שנידון ליותר משנת מאסר. בנוסף, מרשם עברייני המין הורחב וחל למשך שנתיים גם על מי שלא הורשע והוזהר בלבד, הליך הנפוץ במיוחד לגבי חשודים צעירים. גם על פי החוק הפדרלי בארה"ב ייכלל במרשם קטין מעל גיל 14, שהורשע בעבירות בהן יש שימוש בכוח, באיומים באלימות חמורה או תוך שימוש בסמים.
בישראל חלק ניכר מהפוגעים הצעירים אינם מורשעים כלל, גם אם נמצא כי ביצעו את המעשה וקיימת בעיה מהותית בהעברת מידע בין הרשויות השונות.
כל עבריין לגופו
המסקנה ברורה - אין להתייחס לכל הקטינים הפוגעים בצורה אחידה. יש לבחון את המסוכנות ואת חומרת המעשה ולהתאים לכך את היחס המשפטי. המטרות של מניעת הישנות עבירות וסיוע למשטרה באיתור עבריינים שיבצעו פשעים עתידיים בצד ההרתעה, מתקיימות גם לגבי עבריינים קטינים ואין סיבה שלא יכללו במרשם או תחת פיקוח, לפחות במקרים החמורים.
התחשבות בגיל הצעיר יכולה להיעשות במודל פיקוח פחות פוגעני, שבכל זאת יאפשר הגנה על הציבור, כך שייקח בחשבון את המצב המיוחד ואף יסייע לקטין להיטיב את דרכיו.
בבריטניה למשל בית המשפט יכול להטיל פיקוח על הורי הקטין בנוגע לחובות הדיווח לרשות ובמידת הצורך אף התייצבות עמו בתחנת משטרה. מספר מדינות בארה"ב בהן המרשם הפלילי פתוח לציבור, בחרו בפתרון של אי פרסום פרטי קטינים מבלי לוותר על המרשם, ומתן אפשרות בידי הקטין להגיש בקשה להוציאו מהמרשם אם יעמוד בתכנית טיפול ושיקום. בישראל המרשם ממילא חסוי בפני הציבור.
גם גישה המעדיפה אינטרס שיקומי מצדיקה את הפיקוח על העבריינים, גם אם בקטינים מדובר. אם ייכנס לתוקפו פרק השיקום לחוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין ויתאפשר טיפול בעברייני מין בהוראת בית המשפט, יתאפשר גם לתת להם טיפול הולם תחת שוט משפטי.
האם מודע המחוקק לנתונים ולרעיונות אלה? אם יש ערך כלשהו לפרשיות המזעזעות האחרונות? אני מקווה שיהיה בכך די כדי לפקוח את עיני האמונים על המערכת.
ד"ר דנה פוגץ', ראש מרכז נגה, הקריה האקדמית אונו
לפנייה לכתב/ת 
