אופנה עולמית החודש: מה קורה במגזינים הגדולים

רויטל מדר סוקרת את המתרחש בעיתוני הענק הבינלאומיים של עולם האופנה. והפעם: הקולקציות של העונה החדשה מגיעות מהתצוגות להפקות האופנה. איך זה נראה?

רויטל מדרפורסם: 17.02.10 , 11:26

הפקה בלי סיפור

החודש הזה, הווג הבריטי היה המגזין הראשון שבו דפדפתי. ההתחלה הייתה מבטיחה, ולו מהסיבה הפשוטה שאת העמודים הראשונים הציפו הקמפיינים החדשים של האביב והקיץ. אלה היו כה מפתים, עד כי לרגעים שכחתי את גודל האסון שטומנות בחובן שתי העונות השחונות למדי של ארצנו. המשכתי להעביר דפי כרומו ולפסוח על מיני אנקדוטות של תשוקה שלא תתממש, רק כדי להגיע לסיקורים של אותן קולקציות שעד כה הופיעו רק במתכונת הקמפיין או המסלול.

הטענה החמה של העונה, שגם עורכת הווג הבריטי אלכסנדרה שולמן לא נמנעה ממנה, נוגעת לכך שהעונה הקרובה משיבה לקדמת הבמה את הנשיות. כן, טוענים

המגזינים, היה לנו קשה. הנשים נאלצו להתהלך בעונה שעברה בחליפות קשות ובסילואט קשוח, והעונה הן יכולות סופסוף לצאת לחופשי. מומלצת במיוחד השתחלות לתוך כל מה שהוא לבן, ואם לא לבן אז לפחות בצבע גוף. טענה זו, שמקבלת חיזוק מצד קולקציות רבות שהלכו על מינימליזם לבן ובהיר, עומדת איתנה גם אל מול הטרנד ההפוך של העונה, זה של ההדפסים.

מבלי להתעכב על היכולת של טרנדים לסתור זה את זה, המשיכו בווג לעבר החלק שלו חיכיתי: ההפקות שמציגות את הקולקציות שנראו עד עתה רק על מסלולי התצוגות. אלא שכאן שולמן והמערכת שלה אכזבו. הם אמנם הציגו את הקולקציות החדשות על גבי עמודים רבים, שכל אחד מהם הוקדש למעצב או בית אופנה חשוב אחר, אבל נראה היה לי שזה כל מה שהם עשו: הציגו טרנדים ומעצבים בלי סיפור מסגרת ובלי תוכן של ממש.

טיפול מאכזב בעונה החדשה. מתוך מגזין ווג

פראיות בלי שבטיות

מגזין W הקדיש את השער לריהאנה, ככל הנראה הדמות הנשית ביותר שאפשר להעלות על הדעת בימים אלה. אמנם במגזין לא נשבה אותה רוח רעננה שעמה התחיל הדפדוף בווג הבריטי, אבל בכל זאת נראה שב-W הצליחו להפיק יותר מהקולקציות החדשות. הפקה מרכזית שלהם הוקדשה כולה לשמלות קטנות עם קיפולים וקשרים, צמד שמהווה חלק אינטגראלי מהעונה הקרובה, הרבה בזכות כריסטופר ביילי לברברי, שהחליט לקחת את הדראפה של בלנסיאגה מהעונה הקודמת עוד צעד אחד קדימה.

בתוצאה הסופית, ובלי הצהרות גדולות, האדום של לנוון – שמהדהד את הקאמבק המדובר של הליפסטיק – כמו גם השמלות החלומיות של כריסופר קיין, זכו לסיפור מסגרת, במקום לסיקור הסתמי ונטול הפרשנות של הווג. ב-W הצליחו להעביר הן את הניקיון שמאפיין את העונה הקרובה והן את הפן החייתי שלה בהפקה שצולמה בשדות חומים. כך הצליחו ליצור תחושות של טבעיות ואפילו חייתיות בלי להידרש לדימויים שחוקים של שבטיות. הטבע עצמו עשה את העבודה והצליח להפוך את הלבן הנקי לפראי.

אפיל פראי בלי קלישאות. ההפקה של מגזין W

טרנדים בלי כניעה

קו דומה, אם כי קצת אחר, נראה בהארפר'ס בזאר. רשימת הטרנדים לא נעדרה גם משם, וההפקה המרכזית עשתה גם היא הכל כדי לתת במה לכל מה שזה עתה נכנס לחנויות, אבל הצליחה לעשות זאת בלי להיכנע לטוטאל לוק של כל מעצב. ככלל קיימת בעיתוני האופנה בעיה של עצמאות אל מול בתי האופנה הגדולים: ככל שבית אופנה רוכש מספר גדול יותר של עמודי הפרסום, כך הוא זוכה גם לייצוג גדול יותר ולשליטה רבה יותר על המראה של הפקות האופנה של המגזין. במקרים רבים – כמו בווג הבריטי של החודש – כל מראה בהפקה מורכב מפריטים שמקורם באותו בית אופנה. כך נפגעת החיות של הפריטים, שרק משתבחים כשמשלבים אותם עם קולקציות אחרות.

אל הדיקטטורה של בתי האופנה והדורסנות של הטרנדים יש לדעתי להגיב בצורה אחת: אין טעם להימנע כליל מאימוץ של טרנד (אחרי הכל אנחנו רק בני אדם), אבל מומלץ לשלב פריטים חדשים במה שכבר קיים בארון. כך יכול הטרנד הפסטלי להפוך לקצת יותר בועט, ואילו האדום יכול לייצג פינה עדינה יותר של הנפש. אם כל זה יוצא לפועל יש סיכוי – קטן אמנם – שמעט אינדיבידואליזם יבצבץ החוצה.