ניצחון עצוב

נדיר למצוא בסרטים מצוירים מונולוגים שהם בגדר יצירת מופת. אבל גם לדמויות מונפשות, יש לעיתים רגעים של גדולה. מונולוג שכזה אפשר היה למצוא לפני ארבע שנים באחד מרגעי השיא של הסרט "רטטוי". מדובר במונולוג אותו נושא המבקר המתנשא אנטון, כאשר הוא נחשף לכשרון הבישול הנדיר של העכברוש הצרפתי.

העונה השנייה של "הכל דבש". ביקורת כואבת מאוד (צילום: יוסי צבקר)

"במידה מסוימת", אומר שם אנטון, "עבודתו של המבקר קלה. איננו צריכים לתת דין וחשבון על דבר ומתפרנסים מרשע". "אבל", הוא מוסיף, "למבקרים יש גם חובה והיא לאתר מדי פעם את הדברים החדשים, לחשוף אותם לקהל ולהגן עליהם". "החדש זקוק לחברים", חותם אנטון ומסביר אחת ולתמיד ליוצרים כמו גם לצופים, מדוע בכלל צריך את המקצוע המשונה הזה אשר רק לכאורה נראה לעתים כמו סרח עודף של היצירה האמנותית.

"החדש" זקוק לחברים גם כאשר הוא עובר תהליך - מן הישן והאהוב אל הנועז והאחר - כאשר יצירה אמנותית משנה את פניה ומקצינה. כשזה קורה, זקוק החדש למבקרים אמיצים אשר יחבקו אותו ויתווכו אותו לקהלם - יסבירו אותו, ירגיעו וינסכו סבלנות. כי גם זהו תפקידה של הביקורת, שניתן לראות כיצד היא מתרסקת בשבוע האחרון.

קוראי ynet יודעים בוודאי על מה אני מדבר. השבוע כתב כאן אבי שושן ביקורת על העונה השנייה של "הכל דבש". היתה זו ביקורת כואבת מאד.

היא באה ממקום אישי של עלבון, שנגע לסצינה בה שניים מהגיבורים עושים אהבה לצד תמונתו של הבאבא סאלי.

אני כותב שזו היתה ביקורת למרות שאבי שושן אינו מבקר טלוויזיה, כשם שאני לא מבקר טלוויזיה. לפחות לא במובן המסורתי של המילה. אבל שושן הוא מבקר משום שכמו כל אדם, יש לו דעה והיא תקפה. הוא נפגע כצופה ממש כפי שהוריי נפגעו והפסיקו לראות את הסדרה הזאת בעונתה השנייה, מפני שכמעריצי "הגשש החיוור", נעלבו בשם זכרו של פולי.

כאב היצירה

אינני עוסק כאן בשאלה האם נכון היה ליעל פוליאקוב להקצין כך את גיבוריה ואת דרכיהם בעונה השנייה של מותג הדרמה האהוב ביותר שיצרה "רשת" בשנים האחרונות. איני עוסק בכך משום שהשאלה אינה רלוונטית.

פוליאקוב כתבה מה שכתבה משום שהרגישה צורך לעשות זאת, כאמנית וכיוצרת. את עונתה הראשונה של "הכל דבש" היא כתבה מהבטן. זו היתה עונה פצועה, אותנטית וכנה ועל כך היא קיבלה שבחים. היא כתבה "קרוב מאוד הביתה" - והביקורת הורידה בפניה את הכובע.

פוליאקוב ואביה. הכאב מביא יוצרים למקומות קיצוניים (צילום: ענת מוסברג)

אבל כמה דברים מהותיים קרו בעולמה של פוליאקוב בין שתי העונות. אביה מת; אמה הטלוויזיונית נפטרה במפתיע ופוליאקוב נאלצה להתמודד עם ההתבגרות ההולכת יד ביד עם השכול. שכול, יודע כל מי שחווה זאת על בשרו, מביא אנשים למקומות קיצוניים, ויוצרים - על אחת כמה וכמה.

אנשים שכולים סובלים מדיכאון. הם עושים דברים משונים. הם בוגדים, הם משקרים, הם שוכבים במיטות שעות ובוכים ולפעמים גם עושים אהבה כדי לנצח לשעה קלה את העצב. לפעמים הם גם עושים את זה כשתמונות רבנים מביטות בהם מלמעלה. התמונות האלה נמצאות אחרי הכל על קירות בתים רבים ברחבי הארץ, ועד כמה שידוע לי, בבתים אלה נולדים מעת לעת גם ילדים.

למרות שניתן להבין אותו, הכעס על פוליאקוב אינו מגיע לה. הוא אינו מגיע מפני שהעזה. אחרי הכל היא שוב לקחה את סיפור חייה וחפרה בו בלי לצנזר, כפי שראוי שיעשה כל יוצר.

מי שראה השבוע את הפרק במסגרתו נוסעים יעל ובן זוגה ליאור לאיטליה יחד עם ג'ימי וחברתו הבלתי נסבלת, לא ראה פרק דרמטי-קומי כתוב לתפארת כבר מזמן: עם סאבטקסט חבוי ומדכא על כלא הזוגיות, עם הר געש רגשי המתפרץ וכבה חליפות, עם בימוי נבון ומשחק שלא מהעולם הזה.

אני לא יודע אם הסדרה הרוויחה ביושר את אובדן הצופים. ימים יגידו. אבל על הביקורת להגן עליה, או לפחות להודות בענווה שגם אם מדובר בבחינתה בכישלון, הרי שזהו כישלון מעניין. דבר אחד אי אפשר יהיה לקחת מהסדרה הזאת גם בעונתה השנייה. איש לא יגיד עליה שהיא בינונית. ולא מדובר באמירה של מה בכך, כשזה מגיע לדרמה טלוויזיונית.