לילות מוסקבה

אנדרי פלטונוב (1899-1951) נחשב לאחד מענקי הפרוזה הרוסית המודרנית. הוא התגלה למערב רק אחרי נפילת ברית המועצות. בעברית הופיע ספרו "בעולם נהדר ואכזר".

"מוסקבה המאושרת", שהתפרסם ברוסית רק ב-1991, לאחר שנגנז בהוראת השלטונות, הוא סיפורה של יתומה הנקראת על שם העיר שבה נולדה וחיה. קורותיה בתחום היחסים, ובחיים בכלל, מתוארות על רקע התקופה הקומוניסטית.

איש אפֵל רץ לאורך הרחוב עם לפיד בוער בלילה משעמם של סתיו מאוחר. ילדה קטנה ראתה אותו בחלון ביתה

כאשר התעוררה משנתה המשעממת. אחר כך שמעה יריית רובה חזקה וגם צְעקה ענייה ועצובה – כנראה הרגו את האיש שרץ עם הלפיד.

עד מהרה נשמעו יריות רבּות במרחק ומהומת עם בכלא הקרוב... הילדה נרדמה ושכחה אחר כך, בימים אחרים, את כל מה: היא היתה קטנה מדי, וזיכרונה ושֵׂכל ילדותה המוקדמת התכסו בגופה לעולמים בצמחיית החיים שבאו לאחר מכן. אבל עד עצם שנותיה המאוחרות עלה בה בפתאומיות ובעצב ורץ אותו אדם בן-בלי-שם – לאורו החיוור של הזיכרון – ונהרג שוב בחשכת העבר, בעומק לבו של הפעוט אשר גדל.

בעיצומם של רעב או שינה, ברגע של אהבה או כל שמחה צעירה אחרת – שָבה ונשמעה פתאום מרחוק, במעמקי הגוף, צעקתו העצובה של ההרוג, והאישה הצעירה שינתה מיד את חייה – חדלה לרקוד, אם רקדה; השתקעה בעבודתה ביתר ריכוז ובמיומנות יתֵרה, אם עבדה; הליטה את פניה בידיה, אם היתה לבד. בלֵיל הסגריר ההוא של הסתיו המאוחר פרצה מהפכת אוקטובר – בעיר ההיא, שבה גרה אז מוסקבה איוואנובנה צֶ'סְטְנוֹבָה.

אביה נפטר ממחלת הטיפוס, והילדה הרעבה שהתייתמה יצאה מביתה ולא חזרה עוד. בנשמה שנרדמה, בלי שתזכור את האנשים ואת חלל העולם סביבה, התהלכה ואכלה במשך כמה שנים ברחבי המולדת כמו בתוך רִיק, עד שהתעוררה בבית הילדים ובבית הספר.

היא ישבה בכיתה ליד החלון, בעיר מוסקבה. העצים בשדרה כבר הפסיקו לצמוח, עלים נפלו מהם באין רוח וכיסו את האדמה שהשתתקה – לכל אורך השינה העתידה; זה היה סופם של חודש ספטמבר ושל אותה שנה שנגמרו בה כל המלחמות והתחבורה התחילה להשתקם.

הילדה מוסקבה צֶ'סְטְנוֹבָה גרה בבית הילדים זה שנתיים, וכאן נתנו לה את שמה, את שם משפחתה ואפילו את שם אביה, מפני שהילדה זכרה את שמה ואת ילדותה המוקדמת באי-ודאות גמורה. נדמָה לה כי אביה קרא לה אוֹליה, אבל היא לא היתה בטוחה בכך ושתקה כבת-בלי-שם, כאותו אדם לֵילי שנהרג. נתנו לה אז את שמה לכבוד מוסקבה, את שם אביה – לזכרו של איוואן, חייל רוסי רגיל מהצבא האדום שנפל בקרב, ואת שם משפחתה – כסימן ליושר לבה, שעדיין לא הספיק לאבד את יושרו גם אם היה אומלל במשך זמן רב.

חייה הבהירים והמעפילים של מוסקבה צֶ'סְטְנוֹבָה התחילו באותו יום סתיו שבו ישבה בבית הספר ליד החלון, בכיתה בי"ת, הביטה במוֹת העלים בשדרה וקראה בעניין את שלט הבית שממול: "ספרייה ואולם קריאה לפועלים ולאיכרים על שם א.ו. קוֹלְצוֹב". לפני השיעור האחרון נתנו לכל הילדים בפעם הראשונה בחייהם לחמנייה לבנה עם קציצה ועם תפוח אדמה וסיפרו ממה נעשות הקציצות – מפָּרוֹת.

באותה הזדמנות הורו לכולם לכתוב למחר חיבור על הפרה, למי שראה אותן, וגם על חיי העתיד שלהם עצמם. בערב, משאכלה לשובע את הלחמנייה ואת הקציצה הסמיכה, כתבה מוסקבה צֶ'סְטְנוֹבָה את חיבורה ליד השולחן המשותף, בשעה שכל חברותיה כבר ישנו ואור חשמלי קטן דלק חלוּשוֹת. "סיפורה של ילדה בלי אב ואם על חיי העתיד שלה.

– עכשיו מלמדים אותנו שׂכל, והשכל הוא בראש, אבל בחוץ אין כלום. צריך לחיות על פי האמת בְּעמל, אני רוצה לחיות את חיי העתיד, שיהיו עוגיות, ריבה, סוכריות ושתמיד יהיה אפשר לטייל בשדה על פני עצים. כי אחרת אני לא אחיה, ככה – אני לא רוצה בגלל מצב הרוח. אני רוצה לחיות רגיל ועם אושר. אין לי מה להגיד חוץ מזה".

לאחר מכן ברחה מוסקבה מבית הספר. החזירו אותה כעבור שנה וביישו אותה באספה הכללית, כי בתור בת המהפכה ההתנהגות שלה לא ממושמעת ולא אֶתית. "אני לא בת, אני יתומה!" ענתה אז מוסקבה והתחילה ללמוד שוב בחריצות, כאילו לא הסתלקה לשום מקום.

בַּטבע אהבה יותר מכול את הרוח ואת השמש. אהבה לשכב אי שם בדשא ולהקשיב לְמה שמרשרש הרוח בסבך הצמחים, כאדם בלתי נראה שנתקף שיממון; אהבה לראות את ענני הקיץ שטים הרחק מעל לכל הארצות והעמים הלא ידועים; בגלל הצפייה בעננים ובחלל העולם התחיל לבה של מוסקבה לפעום בחזהּ ביתר תכיפות, כאילו הועלה גופה לגובה והושאר שם לבדו. אחר כך הלכה בשדות, על פני אדמת בור פשוטה ורעה, מתבוננת בזהירות בכל כיוון בשבע עיניים, רק מתחילה להתרגל לחיות ונמלאת שמחה על שהכול מתאים לה כאן – מתאים לגופה, ללבה, לחירותה.

לאחר שסיימה את בית הספר התיכון – תשע שנות לימוד – התחילה מוסקבה, ככל אדם צעיר, לחפש בהיסח הדעת את דרכה אל העתיד, אל דחיסותם המאושרת של בני אנוש. ידיה נהו אחר פעילות, הרגש שבּה חיפש גאווה וגבורה, והגורל, שהיה עדיין מסתורי וגם נעלה, חגג מראש את ניצחונו בתודעתה.

מוסקבה בת השבע-עשרה לא יכלה להיכנס לשום מקום מֵעצמהּ: היא חיכתה להזמנה, כאילו ידעה להעריך כראוי את מתַּת הנעורים והכוח שהתחזק בה. משום כך נעשתה למשך זמן-מה בודדה ומוזרה. אדם מקרי הכיר פעם את מוסקבה וניצח אותה בעוצמת הרגש שלו ובאדיבותו; מוסקבה נישאה לו – וכך קלקלה את גופה ואת צעירותה לתמיד ובבת אחת.

ידיה הגדולות, אשר צלחו לפעילות אמיצה, התחילו להתחבק; לבה, שחיפש גבורה, התחיל לאהוב רק איש ערמומי אחד שנאחז בה כאילו היתה קניינו הוודאי. אלא שבאחד הבקרים חשה מוסקבה בושה מעיקה כל כך של חייה, בלי שהיתה מודעת לסיבתה המדויקת, עד שנישקה את בעלה הישֵן על מצחו כמחוות פרידה ויצאה מן החדר בלי שלקחה אִתה ולוּ שמלה שנייה אחת. עד בוא הערב התהלכה בשדרות ולאורך גדתו של נהר מוסקבה, מרגישה רק את הרוח הרדודה של סגריר ספטמבר ולא חושבת על כלום, כריקה ועייפה.

בלילה רצתה לזחול לתוך איזה ארגז כדי לישון בו: למצוא קיוסק מזון ריק של מוֹסְטְרוֹפּ או משהו דומה לזה, כפי שנהגה לעשות בעבר, בימי ילדותה המשוטטת, אבל נוכחה שכבר מזמן נעשתה גדולה ולא תוכל להיכנס לשום מקום בלי שירגישו בה. היא ישבה על ספסל בחשכת השדֵרה המאוחרת ונרדמה, שומעת איך בסמוך מתהלכים וממלמלים גנבים ובריונים מחוסרי בתים.

בחצות ישב על אותו ספסל איש לא חשוב, בתקווה חשאית של מצפונו שאולי האישה הזאת תאהב אותו פתאום מעצמה, מפני שלא היה יכול להתעקש בגלוי שיאהבו אותו, וזאת בגלל הביישנות של כוחותיו. בעצם, הוא לא חיפש יְפי פָּנים ולא חן של גזרה – הוא היה מסכים לַכּול והיה מוכן גם לכל קורבן עילאי מצדו, ובלבד שהאדם יענה לו ברגש נאמן.

"מה אתה רוצה?" שאלה אותו מוסקבה לאחר שהתעוררה.

"אני? שום דבר!" ענה האיש. "סתם כך".

"אני רוצה לישון, ואין לי מקום," אמרה מוסקבה.

האיש הכריז באוזניה מיד כי יש לו חדר, אבל כדי שלא תחשוד בכוונותיו – עדיף לה לשכור חדר במלון ולישון

שם במיטה נקייה, מעוטפת בשמיכה. מוסקבה הסכימה והם הלכו. בדרך הורתה מוסקבה לבן לווייתה שימצא לה מקום כלשהו ללמוד בו – עם מזון ועם מעונות.

"ומה את אוהבת יותר מכול?" הוא שאל.

"אני אוהבת רוח באוויר ועוד כמה משהואים שונים", אמרה מוסקבה העייפה.

"כלומר בית ספר לשַיט אווירי כי שום מקום אחר לא מתאים לך", קבע האיש שליווה את מוסקבה. "אני אשתדל".

הוא מצא לה חדר ב"חצרו של מינין", שילם על שלוש יממות מראש ונתן לה שלושים רובלים למצרכים; ואילו הוא עצמו הלך הביתה, נושא בתוכו את נחמתו.

כעבור חמישה ימים התקבלה מוסקבה צֶ'סְטְנוֹבָה, בזכות דאגתו, לבית ספר לשיט אווירי ועברה לגור במעונות.

"מוסקבה המאושרת", אדנרי פלטונוב, מרוסית: פטר קריקסונוב, הוצאה משותפת ל"כתר" ול"קיבוץ המאוחד"