כך תילחמו במשבר המשפחתי

לא נעים לפתוח טור פרשת שבוע בידיעה הבאה (שהופיעה היום ב- ynet): "חוות דעת: הנאשם ברצח בתו - לא אחראי למעשיו". כותרת מהסוג הזה המופיעה בתדירות מדאיגה בכלי התקשורת מעלה סימני שאלה הולכים וגדלים באשר למקומה של המשפחה בחיינו. משפחה שבמקום להיות מקלט ומגן למשתייכים אליה, הופכת להיות לעיתים מלכודת נפשית מסוכנת ואף מלכודת מוות.

אמנם, מוקדם להספיד את המוסד הוותיק שימיו כימי האנושות - 'המשפחה'. אבל ללא ספק עוברת המשפחה מתיחת פנים חריפה, אך מעבר לכך על עצם חשיבותה מעיב ספק שהולך וגדל בקרב בני הדור הצעיר. 13% מקרב המשפחות בארץ הן של אמהות רווקות. בשעה שבאיסלנד 63% מכלל הלידות במדינה הן של נשים רווקות (מתוך האתר 'משפחה חדשה'). האם אין כאן קריאת תיגר על המבנה המסורתי של המשפחה?

פרשת 'משפטים' , פרשת השבוע שלנו, מהווה מעין סמן מדאיג לפוטנציאל ההרסני העשוי להתחולל בתוך התא המשפחתי, (שמות פרק כא)

(יז) וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ - מוֹת יוּמָת:

עצם הצורך לאיים על התא המשפחתי בעונש מוות, הוא מדאיג. מעבר לשאלת מקומו של עונש המוות, מדאיגה החומרה שבה מתייחסת התורה אל קונפליקטים, חריפים ככל שיהיו, בתוך המשפחה. הפרשה בעצם אומרת לנו: הבעיות לא החלו היום, ימיהם כימיה של המשפחה. ועוד, מוסיפה הפרשה, יש צורך בהתערבותה של המדינה באמצעות בתי המשפט שלה, בפתרון קונפליקטים במשפחה, ואפילו קונפליקטים מילוליים: "ומקלל אביו ואמו" קובעת/ מאיימת הפרשה "מות יומת"! יש לציין שהקללה כאן איננה הטחת דברים חריפים כלפי ההורים, או אפילו מריבה קולנית. מדובר בקללה חריפה ביותר שלא כאן המקום לפרט אותה.

נדמה לי כי אפילו התורה רואה בחוק ובמוסדות המדינה את המפלט האחרון שלה. והיא, אולי יותר מרומזת, שהדרך למנוע משברים חריפים עוברת במקום אחר. והרמז, שרבות התחבטו בו פרשני המקרא, טמון בפסוק שלישי, המופיע בין שני הפסוקים שצוטטו. וכך מופיעים הפסוקים בשלמותם:

(טז) וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ - מוֹת יוּמָת:

(יז) וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ - מוֹת יוּמָת:

מה עושה כאן, הפסוק החשוב הזה, באמצע הדיון בענייני המשפחה? האיסור הזה, שחשבנו כי הוא איננו רלבנטי יותר בעולם הנאור והתבדינו לצערנו. עולם בו סוחרי עבדים משגשגים. וכידוע זה לא רק באפריקה וגם לא רק בהאיטי הדוויה, לא זה גם מתחת לאף שלנו. סוחרי נשים, וסוחרי עובדים זרים, פועלים כמעט באין מפריע. 'גנבי אנשים', כפי שמכנה אותם התורה, הם עדיין כאן. נחזור לשאלתנו, מה עושה פסוק חשוב זה בין שני פסוקים העוסקים במשפחה?

דע מאין באת

הרב סעדיה גאון (מצרים, המאה ה-9) הציע פרוש מעניין: הוא אומר שמטבע הדברים הוא כי רוב הנגנבים הינם ילדים. והילדים הללו חוזרים בבגרותם לארצם, ואינם מכירים את הוריהם והם עשויים לקלל אותם ולהכות בהם. פירוש זה עשוי להיראות מאולץ, כיון שנראה שההסתברות שכך יקרה היא קטנה. ובכלל, מדוע שיקללו הנגנבים את הוריהם האנונימיים ויכו בהם, עם שובם לארצם?

אם נחלץ את העיקרון אותו רב סעדיה גאון מנסה לחשוף בפנינו, נדמה כי הוא רוצה לומר לנו עד כמה הזהות האישית והמשפחתית של האדם היא חיונית לתקינותו הנפשית. אותו 'נגנב', חסר זהות ומשפחה, שמוצאו לוט בערפל מהווה סוג של סכנה חברתית. כיוון שהוא אדם נעדר שיוך, הוא אדם שמידת מחויבותו המוסרית לחברה בה הוא חי הינה קטנה. לאן שאיננו פונה הוא זר ומוזר. העדר שייכותו עשויה לגרום לו לניכור מסוכן, מרירות וכעס אותה הוא עשוי להפנות לחברה בה הוא מתגורר. מי שגנב אותו, נטל ממנו את שורשיו ואת זהותו. מי שגנב אותו מחק לו את פניו ורצח לו את הנפש.

אם ניקח את המסר הזה

לחיינו שלנו, נדמה כי הרב סעדיה גאון רוצה לומר לנו, אתם ההורים, בני המשפחה, השקיעו בתחושת השייכות. נטעו את ילדיכם בקהילה, בשכונה, בעם, במשפחה המורחבת. מתנו קמעא את 'האינדבידואליזם' , מתנו את הביקורת בכל מי שאיננו אני. הביקורת על החותנת, הביקורת על המורים, על המדינאים, על השונה והזר.

אינני בהכרח מטיף לסמלים כמו 'מסדר בוקר' בבית הספר. אך "דע מאין באת" מהיכן שורשיך, מהי המסורת המשפחתית שלך, סיפורים על אישים בולטים במידותיהם ומעשיהם במשפחתך, הם נדבך חשוב בהעמקת תחושת השייכות. 'מסורת' זה גם מאכלים אופייניים, מנהגי חגים ותפילות. מסורת זה סגנון לבוש ומנגינות. שימו לב להתרפקות על 'הרטרו' בלב המודרניזם, המהווה ניגוד מרתק לדור שבו 'הבלקברי' של אתמול נתפס כפריט ארכיאולוגי אל מול האייפון של היום, שגם ההווה שלו הוא מוגבל מאד כידוע.

בעולם דינמי, שבו אנו 'נגנבים' אל הקצף החולף, כדאי להשקיע יותר מאמץ בחיפוש אחר הקבוע והיציב. אינני תמים, ואינני חושב שנפתור את בעיותיהם של כל הלוקים בנפשם. אך אולי המשברים המתחוללים בבתים הנורמטיביים (ובאמת שאינני יודע מהו 'נורמאטיבי') יחסכו מאיתנו, כי הדבק הנובע משייכות עמוקה ושורשית ימתן, אולי, את הכוחות המפרקים והמפרידים בנינו לבין היקרים לנו באמת.