ירושלים של שירה

עלילתו של "שירה" מתרחשת בירושלים של שנות ה-30 וה-40, בימי המרד הערבי ותחילת מלחמת העולם השנייה. במרכז הרומן ניצב מנפרד הרבסט, מרצה להיסטוריה באוניברסיטה, הנקרע בין החיבה והרגשת הנאמנות אל אשתו המסורה לבין תשוקתו אל האחות שירה. הספר ראה אור ב-1971, שנה לאחר מותו של עגנון

א

סמוך לבין השמשות הביא מנפרד הרבסט את הנריאטה אשתו לבית החולים. לאחר שעה קלה נשמעו קול רגלים ונכנס אכסלרד הפקיד כשהוא מדבר מאחורי כתפיו עם השמש או עם השמשית או עם שניהם כאחד. עם שהוא מדבר והולך הסיט את משקפיו מעיניו למצחו והביט בבהלה, כמי שנכנס לתוך ביתו ומצא זר.

שאל מה ששאל והשיב מה שהשיב ונטל פנקס והחזיר משקפיו למקומן וכתב מה שכתב. לבסוף הביא את הגברת הרבסט ללשכה שמושיבין שם את היולדות עד שמכניסין אותן לחדריהן ולמטותיהן. נגרר מנפרד והלך אחר אשתו ובא וישב עמה.

עגנון בספרייתו בירושלים (צילום: עמית שאבי)

ישב לו מנפרד לצדה של הנריאטה בין שאר נשים שיש עליהן לידה והיה מהרהר בה ובהריונה שבא להם שלא בטובתם, שכבר יצאו רוב שנותיה והיתה שורת השכל נותנת שכבר נפטרה מחשש הריון. איכה תעמוד בצער לידה ואיכה תסבול כל השאר? אבל מה שעשוי - עשוי.

עכשיו אין לנו אלא לקבל מציאה זו שבאה בהיסח הדעת כמתנה מידי שמים. פשט את ידו והחליק את זרועותיה הליאות ואת לחייה שנבלו. נתנמנמה מתוך שחוק עצב על שפתיה התפוחות. ואף הוא נתנמנם ונעשה שותף לאשתו בצערה ובשמחתה.

באה אחות בית החולים, גבוהית, גברית, בעלת משקפים, שנזדקרו מעיניה בחוצפה והזריחו את הנמשים שבלחייה האפורות כראשי מסמרים שבקיר ישן. לפני שלוש ארבע שנים ראה אותה מנפרד פעם ראשונה. אותו היום אבל כבד היה בירושלים. בחור בן גדולים נהרג על ידי גוי ונתקבצה כל העיר ללוותו לבית עולמו.

אותה שעה שהכל עמדו אבלים ודוויים יצאה לה אותה אשה מבית החולים כשהיא מלובשת בגדי שירות שלה, פניה זקופות וציגרטה דלוקה נזקרת מתוך פיה וכל עצמה חוצפה ועזות מצח. מכאן ואילך כשהיה מנפרד הרבסט פוגע בה היה הופך פניו ממנה שלא לראותה.

עכשיו שבאה נתרעם בלבו על גבאי בית החולים שהפקידו לזו על החולים. גסת רוח שנהגה בחוצפה ובעזות פנים בשעת אבלה של עיר כלום אפשר שיש בה רחמנות על צריכי רחמים. עכשיו באה לפשוט את ידה הקשה על נשים רכות, ואף הנריאטה מסורה בידה לחיים ולמיתה. חזרה דעתו אצל אשתו שיש עליה לידה וחזר להרהר באותם הדברים שצפויים לה לאשה בשעת לידה ולאחר לידה. בינו לבינו התחילו עפעפיו מתקמטות מרוב רחמנות.

כיצד נתגלגל הדבר שהגיתי בליסבט ניי? שאל הרבסט את עצמו. באמת לא הגיתי בה, אבל עכשיו אהגה בה. וכיוון שנזכר בה עברה עליו מעין רוח טהרה, זו רוח טהרה שעוברת עליו כל אימת שהיא נזכרת לפניו. זיו עיניה השחורות שאין בהם שמץ זעם, חיטוב פניה העדינים, נוי קומתה החמודה ואיבריה הנאים עדות נאמנה הם שעדיין לא תש כחה של הבריאה מלברוא בריות נאות.

עגנון עם גינתר גראס (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

מוסיף עליה ייחוסה וכן מידותיה וכן עקת חייה עם אדיקות אשכנזית. כל אלו עושים מחיצה, שאפילו בשעה שמחשבותיו זוממות והולכות נדחפות הן ממחיצתה. חזרה ובאה אותה האחות, שקרא את שמה נדיה. ואולם שירה שמה, שאביה מורה עברי מחובבי ציון קרא את שמה שירה זכר לאמו שרה.

שירה לא זימנה את הנשים לחדריהן, אלא באה וישבה ביניהן, כאילו חולה או יולדת היא. עם שהרבסט עצם את עיניו כדי שלא להסתכל בה, בא קבצן סומא משתי עיניו והתחיל מטייל בין הנשים. היה הרבסט תמיה על גבאי בית החולים שנותנים לקבצן שמן זה לטייל בבית זה בין נשים תשושות שלידתן קרובה, שגורר את רגליו וממשמש בכל אשה ומפזם לו פזמון של שעמום שאין לו לא תחילה ולא סוף ומצנפתו האדומה שבראשו משתלהבת וצוחקת צחוק התולים.

פתחה נדיה היא שירה היא נדיה תיבה של ציגרטות ואמרה לו בלשון רוסית, יונתי רוצה אתה בציגרטה? לא הכיר הסטמבולי בלשון רוסית והשיב לה בלשון תורכית לשון שאין שירה היא נדיה מכירה, ותוך כדי דבריו נגע בכתפיה. חישב הרבסט לומר לה שסומא זה תורכי הוא ואינו מכיר את לשונה, אבל בלם את פיו ולא אמר כלום, שלא רצה לדבר עמה.

ישבה לה שירה כבושה בתוך גופה שהתחיל מרחיב והולך עד שהקיפו איבריה המלאים את הקבצן השמן, הסיע הרבסט עיניו מהם והרהר, כמה חצופה אשה זו שאינה בושה בפני הבריות וכמה גרוע טעמה שמושיטה איבריה לחבק קבצן סומא שעיניו מעלות ריח רע.

ננערו הנשים והביטו בה בשירה ובקבצן. ויותר ממה שהביטו בהם מתוך התמהון הביטו מתוך סקרנות. בפתאום אירע דבר תמוה. עם שהם סמוכים זה לזה התחילו מצטמצמים והולכים עד שלא נשתייר משירה אלא סנדל לבד של שמאל. והרי זה תמוה. סנדל שאינו אלא כלי אחד מכלי הגוף היאך נתכנסו בו שני בני אדם, אחד שמן ואחד חצי שמן. שמא לא נתכנסו בתוך הסנדל? אם כן להיכן נעלמו? והרי כל אותה השעה לא זזו עינינו מהם ולא ראינו שהלכו.

על כרחנו ששרויים הם בתוך הסנדל. מכל מקום כדאי לשאול את הנריאטה מה כאן אמת ומה כאן דמיון. לא הספיק לשאול אותה עד שהרגיש בידיה כשהיא מחליקתו על מצחו באצבעותיה הארוכות והחמות ואמרה, אהובי שלי באים להביאני למטתי ואני פורשת ממך.

פתח מנפרד את עיניו וראה את אשתו עומדת ואחות קטנה של בית החולים אוחזת בידה ובילקוט קטן שלה. פרש מאשתו כשהיא מתרפקת עליו כדרך שהיתה מתרפקת עליו בזמן שהיתה עליה לידה, בזמן שעמדה ללדת את זהרה ובזמן שעמדה ללדת את תמרה. נשק לה מנפרד נשיקה של פרישה, מעין אותה הנשיקה שנשק לה לפני חצי דור כשעמדה ללדת את בתו הבכירה את זהרה וכשעמדה ללדת את אחותה את תמרה. לאחר שנשק לה חזר ונשק לה ונפטר והלך לו.

דרך הילוכו אמר לעצמו, יודע אני שכל אותו מעשה חלום היה, אם כן למה זה אני מתלבט בו ולמה זה איני מסיעו

מלבי ולמה זה איני מסכים שכל זה בחלום היה. עכשיו מניח אני כל אותן התלבטיות שאינן מביאות לידי כלום ואראה את שיש לי לעשות. פשפש בלבו ולא מצא דבר שמתבקש ליעשות, ואפילו יש לעשותו אין הכרח לעשותו מיד ואפשר לדחותו לאחר לידתה של הנריאטה ואפילו לאחר שתחזור לביתה. כונן את צעדיו לקראת ביתו וחישב על סעודת הערב שיתקין לו ועל הספר שיקרא בו.

עם שהוא מהרהר והולך בדק את פנקסו אם יש שם דבר שעליו לעשותו אגב דרכו לביתו. לא היו שם דברים שיש לו לעשותם אגב דרכו לביתו, אבל היו שם כתובות וביניהן מספר הטלפון של ליסבט ניי קרובתו של רבו המובהק הפרופיסור ניי. נזכר שאמר לה שקרוב לוודאי שביום מן הימים יטלפן לה. באמת לא זה היום ולא זו השעה לטלפן לנערות, אף אין בפיו דבר לומר לה. אבל, אמר הרבסט, הואיל והבטחתי לה לטלפן לה אקיים את הבטחתי ואטלפן לה. כיון שהגיע ללשכת טלפונים נכנס לטלפן לה.

מתוך "שירה", מאת שמואל יוסף עגנון, באדיבות הוצאת שוקן

לכל כתבות המדור לחצו כאן