אם אתה נתקל במערבולת, אל תנסה להיאבק בה
תן לה למשוך אותך למטה לקרקעית. אם תיאבק בה, היא כנראה תנצח ואתה תישאר באפיסת כוחות ותטבע. קח אוויר, צלול איתה למטה, ובקרקעית, כשהכוח שלה נמוג, צוף חזרה אל פני המים ושחה משם. כך גם לגבי באסה עונתית קלה
בבוקר המצב משתפר, בעיקר כשיש שגרה יומית. אין ברירה וצריך לקום לעבודה, צריך לפעמים לדאוג לילדים, לטפל בסידורים שוטפים ובעיקר לעשות דברים שישכיחו את הצרה הזאת שזוחלת בלילה, ורצוי שנייה לפני שאנחנו עוצמים את העיניים.
אז מעבירים את הימים בעייפות, ומידי פעם הסיבה צצה לה בראש בזמן שאנחנו עוצרים לבהות בקיר. אנחנו מזילים דמעה וירטואלית וממשיכים בשגרה המעיקה, מקווים שהערב נקבל חנינה מהבאסה. הרי יש לנו מספיק זמן להתבאס כל החיים. ותכל'ס, לפעמים מקבלים חנינה ולפעמים לא.
כשאנחנו בבאסה הזאת, כל דבר נראה גדול יותר. אם אנחנו אחרי פרידה ורבנו קצת עם הבוס, הכל מיד יראה כמו אסון טבע בינלאומי, ואנחנו כמעט תגיד את המשפט המתורגם מפולנית מדוברת - “למה, אבל למה הכל קורה דווקא לי?!”.
הקביים הכי טובים במקרים כאלה הם החברים הקרובים שלנו, אלה שנמצאים סביבנו, פיזית או נפשית, כל הזמן. אלה שלא באמת צריך לספר להם את הרקע למקרה, ושאפשר גם לבכות להם והם יקחו את הצד שלנו באופן אוטומטי. אלה שלא יתייאשו כשנמשיך לחפור שוב ושוב באותו נושא, גם אם ירמזו לנו בעדינות (או פחות בעדינות) שאנחנו קצת דרמטיים וקצת חופרים על הנושא שוב. ושוב. ושוב ושוב.
אבל אנחנו לא מדברים פה על דיכאון קליני, אנחנו מדברים פה על הדיכי הזה, דיכאון קטנצ'יק, ההוא שכולנו מכירים ולפעמים לא מבינים מה החברים שלנו רוצים ולמה הם מסתכלים עלינו במבט הזה ששמור, טפו טפו, ללוויות משפחתיות.
יצא לי בזמן האחרון להיות בשני הצדדים של המתרס: במרה שחורה מלווה ברוחות עזות שהחזירה אותי כמה צעדים אחורה בחיי, ומצד שני, להיות הצד הדואג, המלווה, המתבונן כשחברים שלי היו מוצפים מעל הראש בחרא ולא ממש יכלו לראות חצי מטר קדימה.
למדתי לשחות בגיל "מבוגר" יחסית, בכיתה ה'. בעוד חבריי לכיתה למדו לשחות אי שם בתחילת היסודי, אני הייתי עסוק בלדגמן את "משמר המפרץ", הצד שטובע, כמובן. לאחר ששלטתי ברזי שחיית החזה, החתירה והפרפר, אבא שלי החליט שחשוב ללמד אותי גם דברים שלא לומדים בבריכה המקורה של נווה-עוז בפתח תקווה. בביקור אחד בחוף הים הוא הסביר לי על המערבולות שיש לפעמים ליד החוף או בעומק, ואמר לי דבר חשוב: “אם אתה נתקל במערבולת, אל תנסה להיאבק בה. תן לה למשוך אותך למטה לקרקעית. אם תיאבק בה, היא כנראה תנצח ואתה תישאר באפיסת כוחות ותטבע. קח אוויר, צלול איתה למטה, ובקרקעית, כשהכוח שלה נמוג, צוף חזרה אל פני המים ושחה משם".
החיים שלנו הם הים הגדול הזה, ואני נגרר לקלישאות איומות ודביקות – אנחנו שוחים בו לאן שאנחנו רוצים. אבל החיים לפעמים סוחפים אותנו למקומות אחרים. לרוב נוכל לתקן את המסלול ולשחות פחות או יותר לכיוון אותו אנחנו רוצים. לפעמים ניסחף ונגלה שגם בהיסחפות הזאת יש תועלת ואנחנו יכולים להגיע למקום נחמד. לפעמים אנחנו ניתקל במערבולת.
אנחנו לא יכולים להימנע מלהיתקל באנשים שעושים לנו רע
המערבולת הזאת תסחוף אותנו למטה, לא משנה מה נעשה. אנחנו לא יכולים להימנע מלהיתקל באנשים שעושים לנו רע, אנחנו לא יכולים להימנע מתקלות, אנחנו לא יכולים להימנע מהחלטות של אנשים אחרים שמשפיעות על החיים שלנו באופן ישיר. המערבולת הזאת תהיה שם תמיד אם נחליט לצאת לשחייה הזאת של החיים.
לפעמים אנחנו לא נראה את המערבולת, ולפעמים היא תהיה מוקפת במצופים עם שלט של אין כניסה ואנחנו נבחר לשחות ישירות לתוכה בעיוורון מוחלט. אלה החיים, חבר'ה, אין מה לעשות. אבל ברגע שנכנסנו, אסור לנו להילחם בה. כל מלחמה במערבולת תחליש אותנו ואנחנו נמשיך ונתערבל בה עד שאולי אפילו נטבע. אנחנו צריכים לקחת אוויר בכוחותינו האחרונים ולתת לה למשוך אותנו למטה.
הלמטה הזה יכול להיות לחזור הביתה ולשבת בחדר, בחושך, בשקט, או לחפור בפצע עד שהוא ידמם. אבל ברגע שאנחנו מגיעים לקרקעית, אנחנו יודעים שאין לנו יותר לאן לרדת, והדרך מפה היא רק למעלה.
אל תפחדו מהקרקעית – יש עליה דברים יפים שאנחנו לא מכירים אם אנחנו לא צוללים לעומק. תגיעו אליה, תבחנו אותה, תכירו אותה ותדעו שאתם כנראה עוד תבקרו אותה מספר פעמים.
בדרך למעלה תוכלו לראות דברים יפים נוספים
אחרי כל זה, קחו את כל הכוחות ששמרתם בכך שלא נלחמתם במערבולת וצופו למעלה. בדרך למעלה תוכלו לראות דברים יפים נוספים, תוכלו לראות איך המים מתבהרים והופכים מוארים יותר. תרגישו איך הריאות שלכם מכינות אתכם לפני המים. צופו למעלה והוציאו את הראש.
זה הזמן להסתכל ולנופף לשלום לחברים שחיכו לכם למעלה ושמרו מרחוק שהמערבולת לא תגמור אתכם. ואז, נשמו אוויר מלוא הריאה, המשיכו הלאה וחייכו. ניצחתם עוד מערבולת.
מוקדש באהבה רבה לכל החברים ששוחים לידי ואני לידם. אני אוהב כל אחד ואחד מכם.
לפנייה לכתב/ת 
