התנתקות אאוט, תחי ההתחברות

כשנתיים וחצי לאחר החלטת בג"ץ החלה מערכת הביטחון בהכנות לשינוי תוואי גדר ההפרדה באיזור בילעין. בית המשפט אמנם שינה פה ושם בעבר את תוואי הגדר באופן קוסמטי, אולם את עצם רעיון ההפרדה מבית מדרשם של אריק שרון, חיים רמון ואבירי המרכז-שמאל החדש, אותו מיינסטרים ישראלי - בג"ץ מעולם לא אִתגר.

נדמה שלאותה פנטזיה לפיה ניתן באיזה אופן "להיפטר" מהערבים ולא לראותם עוד, שותפים בג"ץ, המערכת הפוליטית ודעת הקהל היהודית. אולם ייתכן שאותה פנטזיה שהתבטאה גם ב"התנתקות" האומללה מעזה, עומדת להיות מאותגרת באופן הרציני ביותר דווקא בידי חוגי מתנחלים שהקימו לאחרונה את תנועת השלום המתנחלית "ירושלום".

יתכן שתנועה זו יכולה להיות אבן דרך משמעותית בשינוי התודעה הפוליטית בישראל לקראת שינוי המציאות באזור. אחרי הכל, הרב מנחם פרומן שהתנועה החדשה החלה לפעול בהשראתו, הוא היהודי הציוני שהגיע הכי רחוק במגעים עם מי שהמדינה וגם הוא עצמו הגדירו כגרועים שבאויביה.

אלא שבניגוד למדינה המונעת משיקולי כוח, שליטה והפרדה, המחשבה הפוליטית של פרומן נקיה ומורכבת הרבה יותר. הוא מצא את הדרך להיפגש בזמנו עם אחמד יאסין ועם דמויות בכירות בחמאס. הוא זה שניסח יחד עם העיתונאי הפלסטיני חאלד עמאיירי טיוטת הסכם להודנה מתמשכת ולשחרור אסירים ובכללם גלעד שליט. הנהגת חמאס אף אישרה את ההצעה, אך ממשלת ישראל דחתה אותה בביטול ובבוז, וסרבה אפילו לדון בה.

פרומן מנסח למעשה מהפכה תודעתית ומושגית שנוגעת לעצם רעיון ההפרדה, שכן נדמה שהוא ואנשיו מציעים לתת מובן מחודש, אמיתי ונקי לשני ערכים חבוטים ומזוהמים: השלום והשוויון. הם מציעים לדבר את היחסים בינינו ובין הפלסטינים באמצעות מושגים אלו, תוך שחרור מגדר ההפרדה שנכפתה עליהם.

השלום והשוויון הפכו מאוסים בישראל: עבור רוב הישראלים, שלום משמעו להיפטר סוף סוף מהערבים, לכלוא אותם מאחורי גדרות, לפרק את התשתית הלאומית שלהם ולשלוט בהם בדרכים חדשות. שוויון משמעו, להכיר בכך שחלק מהפלסטינים שווים באופן עקרוני בפני החוק אולם בגלל הגדרתם כאויבים יש להגביל באופן קבוע את חרויתיהם וזכויותיהם, ומכיוון שהם גם ערבים יש להתייחס אליהם בפטרונות ובזלזול מערביים טיפוסיים.

גירוש עדיף על התנתקות

במסגרת זו אנו נדרשים להתבונן מחדש בעולם המושגים שלנו. לדוגמא, הנסיגה מרצועת עזה הולידה מושג של המדינה שהתקבל על מרבית הציבור והתקשורת, "התנתקות", והשני של המתיישבים, "גירוש". איזה מהם יש להעדיף? הראשון מבית מדרשם של יח"צני התקשורת של אריק שרון וחיים רמון, מסמן בדיוק את הפנטזיה הישראלית – לא לראות ערבים, להתנתק מהם. הוא גם מגלם סוג של ניקיון דעת בלתי נסבל שמכחיש את הטרגדיות האנושיות שנוצרו בעקבותיו - בקרב המתיישבים והפלסטינים כאחד. הוא מגלם את מכבסת המילים המתכחשת לכאב האנושי הנורא שנכרך בצעד זה.

מאידך, ה"גירוש" על כל האסוציאציות הנוראיות שהוא מעורר, מדויק הרבה יותר. שכן כל מי שהוצא מביתו בכוח על ידי המדינה הוא מגורש. זו מילה המסרבת לאמץ את נקודת המבט של הרב האדיש והדורסני ושל אחיזת המדינה בשיח הפוליטי אלא את נקודת המבט רוויית הזעם, האכזבה, האבל הצער ותחושת האי-צדק של מי שבאמת שילם את המחיר הכבד של הנסיגה.

את אלה המדינה והציבור לא יכלו לשאת כי הם רצו מהלך נקי ויפה של הנתקות. ומה שהתברר הוא שכשהמדיניות הפוליטית מבוססת על התשוקה להתנתק מכל מה שמפריע (הפלסטינים בשלב הראשון), המהלך אף פעם לא נגמר שם, הוא ממשיך גם הלאה, והמדינה כמו מרבית הציבור הישראלי "התנתקו" גם מהטורדנים המשניים של המהלך – המתיישבים. בעייתם ירדה מסדר היום ולמעשה לא מעניינת יותר אף אחד. כשמתנתקים אז מתנתקים.

ייתכן שפרומן וירושלום מבשרים את שיבתם של ערכים אלה למובנם האמיתי: שוויון משמעו באופן פשוט מאוד שמה שמגיע לי מגיע גם לזולתי, ומה ששנוא עלי לא אעשה לחברי. שלום משמעו ללמוד לחיות יחד ולראות במורכבות הזהויות והקשרים בין שני העמים ושתי הדתות ברכה, לא קללה. שלום שאינו מבקש להינתק או להיפרד, אלא להתחבר.

ייתכן שהבשורה הגדולה שמסתמנת במשנתו של פרומן, היא צורת מחשבה שיכולה להוביל ליצירת שיח פוליטי חדש, שמואס בהפרדות ובהתנתקויות שמובילות לגרוש ולניתוק תושבים מאדמתם (בילעין, גוש קטיף, כפר עציון, ערביי 48 ועוד ועוד). זהו שיח שמאמץ ברצינות רבה את ערכי השלום והשוויון, את המרחב הקדוש והמשותף. רק מתוכו, ולא מתוך החלטות בג"ץ השותפות לשיח ההפרדה, אולי יצמח ההסדר הפוליטי הראוי בין שני העמים.

עמוס גולדברג הוא עמית במרכז סכוליון ומלמד היסטוריה של השואה באונ' העברית